רוח קרב, סנטימנט לאומי וצורך בהנצחה: פריחת הגרפיטי בימי מלחמה

1

בשלהי נובמבר, הורה צה"ל למחוק את כתובות הגרפיטי שריססו חיילים ברצועת עזה, בטענה כי התנהגות זו מפרה את הקודים האתיים של הצבא.

על מבנים וחומות ברצועה שורבטו קריאות להתיישבות מחודשת בגוש קטיף, כגון "תכף נשוב", הצהרות תמיכה בחטופים והנרצחים, דוגמת "אנחנו באים" ו"לזכר 7.10", לצד משפטים כמו "יש לי חור בלב בצורה שלך", שירה של להקת "ג'ירפות", שמות של קבוצות כדורגל וציורים של מגן דוד.

● 6 הערות | איך הדסקית הצבאית הפכה לאביזר שכל ישראלי עונד אותו?
● חשיבותם של מספרי הסיפורים בחברות הקדומות
● יצירת האמנות המשחזרת את התופת שהתחוללה בקיבוץ רעים, מילה במילה

2

לכתובות הגרפיטי שיצרו חיילים היסטוריה ארוכה, כמעט כמו זו של המלחמות. לרוב עומד מאחוריהן צורך פרקטי, כמו סימון גזרות, העברת ציוד או מסרים אסטרטגיים, אך יש להן גם משמעות סימבולית.

חיילי צבאות רבים, ביניהם גם צה"ל, מבטאים באמצעותן רוח קרב, סנטימנט לאומי, צורך בהנצחה, פורקן של רגשות שליליים ודחפים מרדניים נגד המסגרת הצבאית הנוקשה.

במאמר שפירסם ב"ניו יורק טיימס" ב־2018, בו סקר את ההיסטוריה של הגרפיטי לאורך מלחמות ארצות הברית, ההיסטוריון הצבאי האמריקאי ג'ונתן ברטן, הסביר את טיבו: "הרישומים, השריטות והסימונים הללו משרתים מטרה הרבה יותר גדולה - הם הכרזה מתריסה ופומבית על קיומו של האדם".

3

המלחמה בעזה, כך נראה, הציפה ביתר שאת גם את המרחב האזרחי בישראל בגרפיטי. בכל רחבי הארץ, מדן ועד אילת, הכתלים החשופים מהדהדים את גיבורי הרגע, הסיסמאות המלכדות והתחושות הקשות שצפו בעקבות אירועי 7 באוקטובר, עם אוצר מילים ואסתטיקה משלהם.

כך, למשל, דמותה של רחל אדרי מאופקים, בלבוש וונדר וומן, מקשטת חזית בניין בתל אביב. לצד הכביש הראשי בקרית מוצקין מתנוססת כתובת ענקית Bring Them Home Now שציירו חבריה של ענבר הימן, אמנית גרפיטי שנחטפה מהמסיבה ברעים.

בציור קיר במפרץ חיפה נראים שני ילדים מבועתים על רקע דגלי ישראל קרועים. באשדוד יצרו אמנים מקומיים גרפיטי בשחור ואדום עם הכיתוב "לא נסלח ולא נשכח". וזה רק מקבץ חלקי.

4

את כתובת הגרפיטי הישראלית הידועה ביותר יצר ברוך ג'מילי (1923-2004), לוחם בחטיבת הראל של הפלמ"ח.

על מבנה שיועד לשאיבת מים בפאתי שער הגיא, עליו שמר במלחמת העצמאות, הוא כתב בזפת שחורה, בהשראת החיילים הבריטים שנהגו להטביע את שמותיהם בקירות בעזרת זפת חמה, "ברוך ג'מילי פ"ת פלמ"ח 1948!". לחבריו לנשק הותיר צוואה: אם ייפול בקרב, עליהם לעדכן את הגרפיטי - מפ"ת (פתח תקווה, מקום הולדתו) לפ"נ (שמשמעו "פה נקבר").

5

שנים רבות לא היה ידוע מי האיש שמאחורי הגרפיטי. התעלומה הזו הניעה את שלמה ארצי לכתוב את השיר "הבלדה על ברוך ג'מילי", שב־1974 התחרה ב"פסטיבל הזמר והפזמון" וקטף את המקום הראשון. מארגני האירוע, שרצו להעצים את המעמד, איתרו את ג'מילי, והעלו אותו אחר כבוד לבמה, לצד ארצי.

הכתובת והאיש מאחוריה הונצחו ביצירות ישראליות נוספות, בין השאר במערכונים של "הגשש החיוור", "החמישייה הקאמרית" ו"ארץ נהדרת", וגם היוו השראה להצגת תיאטרון וספר קומיקס.

אמני רחוב ישראליים, צעירים כוותיקים, רואים בג'מילי את אביהם הרוחני ומייסד האמנות הפוליטית במרחב הציבורי.

6

"גרפיטי מלחמה", אם לדייק את שם הסוגה, אינו תופעה ייחודית לישראל. בימי מלחמת העולם הראשונה, חיילים גרמנים סימנו בכתובות מבזות את בתי האזרחים במדינות האויב. בצרפת, הממשלה התירה לחיילים לכתוב על קרונות הרכבות מסרים שירוממו את המורל הלאומי. אולם לקראת סוף המלחמה, החיילים בחזית ניצלו זאת כדי להעביר לעורף את עומק ייאושם מהמלחמה המתמשכת.

שנים אחרי, ב־1945, כשהצבא האדום כבש את בניין הרייכסטאג בברלין, כיסו החיילים הרוסים את הקירות בכתובות דוגמת "חלום שהתגשם" ו"מוות לגרמנים".

בזמן שיקומה של גרמניה, לאורך שנות החמישים, הממשל דאג לטשטש אותן.

רק יובל אחרי, כשהמבנה שופץ על ידי האדריכל נורמן פוסטר, העזו הגרמנים להתמודד עם הטקסטים. יתרה מזאת: הם שימרו אותם, למורת רוחם של כמה פוליטיקאים שחשו פגועים מהביטויים הבוטים. ריטה סוסמוט, נשיאת הבונדסטאג באותן שנים, אמרה בריאיון ל"אטלנטיק" שהשימור "הופך אותנו, הגרמנים, לחזקים יותר, לא לחלשים".

7

מלחמת העולם השנייה הזרימה לאירופה מיליוני חיילים אמריקאים, ולאן שהלכו בה, הקדימה אותם הכתובת המסתורית "קילרוי היה פה" (Kilroy Was Here), מלווה בדמות מצוירת בעלת ראש קירח ואף מאורך, מציצה מאחורי קיר. איש לא ידע מיהו אותו קילרוי שצץ בכל מקום, אבל לא חסרו מי שטענו לכתר. אחד מהם, עובד מספנות אמריקאי בשם ג'יימס קילרוי, טען בתוקף שהוא זה שהמציא את הביטוי והאיור. לדבריו, כך סימן את הספינות שהיו מוכנות להפלגה. האגדה מספרת שאופיו החידתי של הגרפיטי הצליח אף למשוך את תשומת הלב של ראשי המעצמות: היטלר סבר שקילרוי הוא קוד סודי או שמו של מרגל. סטאלין, כך אומרים, נתקל בגרפיטי בשירותי ה־VIP בוועידת פוטסדאם ב־1945, ודרש מעוזריו לברר מיהו הקילרוי הזה.