תצפיתניות מנחל עוז. סיפורים על קשר מיוחד של אחוות חיילות צעירות על גבול עזה / צילום: אלבום פרטי
חבורת חיילות צעירות על גבול עזה, בלי נשק - עם העיניים על המסך. "הקריבו את כל הבנות כשלא באו לעזרתן", שיתפה בכאב שרון אשל, אמא של רוני אשל ז"ל, תצפיתנית שנרצחה בבסיס נחל עוז במתקפת חמאס וגופתה זוהתה לאחר חודש, "כמו כל התצפיתניות, היא לא הייתה חי"רניקית או לוחמת". 16 מהתצפיתניות של בסיס נחל עוז נרצחו, 15 מהן בשבת 7 באוקטובר, בהן המפקדת סרן שיר אילת. נועה מרציאנו ז"ל, אחת משבע תצפיתניות שנחטפו לעזה, נרצחה בשבי. אורי מגידיש חולצה במבצע של צה"ל ושב"כ, אך חמש תצפיתניות עדיין חטופות - שלוש מהן נקלטו בבסיס ימים ספורים לפני הטבח. לבקשת המשפחות אנו לא מציינים את שמותיהן.
רק שתיים מהתצפיתניות בבסיס ניצלו באותו היום. מיה דסיאטניק הספיקה לצאת מחלון החמ"ל הבוער עם שישה חיילים נוספים. יעל רוטנברג, השורדת היחידה מהמיגונית שאליה רצה באותו בוקר, שיתפה ברגעי האימה בפוסט שסחף את הרשת: "אני מתעוררת בבהלה מהבומים ומזנקת למיגונית יחפה עם פיג'מה. במיגונית אני פוגשת את כולן ואנחנו מחכות שם לבד תחת מתקפה שלא נגמרת. ההפגזה חזקה והרסיסים עפים פנימה. אף אחד לא מתקשר איתנו, אנחנו מנסות ליצור קשר עם החמ"ל, אבל כל מה שנאמר זה שיש פשיטה שהולכת להיכנס למוצב, אבל הם על זה והכול בסדר ואין מה לעשות.
"בשעה 7:00 אנחנו שומעות דיבורים בערבית, הם מתקרבים ומתחילים לירות עלינו צרורות לתוך המיגונית. משליכים שלושה רימונים, אני צועקת 'בנות, יש פה רימון', סותמת אוזניים ומתחילה לרוץ חזרה למגורים. בשלב הזה מתפוצצים עליי שני רימונים. אני חושבת שנכרתה הרגל אבל ממשיכה לרוץ וחוטפת כדור ביד, ממשיכה לרוץ ומצליחה לצאת מהמיגונית בריצה על רגל אחת היישר לאחד החדרים במגורים. אני ועוד חמש בנות שלא שייכות לתצפ"י מסתגרות בחדר ונשכבות על הרצפה. בשלב הזה חמאס משתלטים על המגורים, הם מנסים להיכנס לנו לחדר אבל משום מה לאחר שגילו שזה נעול הלכו ולא ניסו להיכנס שוב. 70 מחבלים חודרים למגורים ואנחנו שומעות אותם מתנהלים, משוחחים כאלה המקום שייך להם. בחדר שלנו היה חלון שהתנפץ לגמרי מההפגזות (ככה שבכל שלב נתון הם יכלו לסובב מעט את הראש ולהבחין בנו). במשך כשבע שעות, כאשר אני מדממת בלי הפסקה, אנחנו מחכות בדממה עד שמגיע החילוץ".
אשל סיפרה את הידוע לה על השתלטות המחבלים על החמ"ל: "רוני הייתה במשמרת בין 4:00 ל־8:00 בבוקר, ב-6:30 הן זיהו את המחבלים ויש הקלטות בקשר שלא שמענו, אבל קיבלנו את התכתובת שלהן. רוני מזהה מחבלים, מזעיקה כוחות ומכוונת אותם. היא לא עוזבת את העמדה שלה. היא הייתה חזקה ונחושה בקור רוח. לאחרונה למדנו שהמחבלים זרקו רימונים לחמ"ל שהיה בהם סוג של גז רעיל מאוד. החיילות איבדו הכרה ונחנקנו בתוך דקות. עד 12:00 הן עוד היו בחיים. אף אחד לא בא להציל אותן כל כך הרבה שעות".
בקרב במוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר נהרגו לפחות 65 חיילי וחיילות צה"ל. 38 מהם לוחמי גדוד 13 של חטיבת גולני.
"היינו הגב אחת של השנייה"
בשיחה עם רוני ליפשיץ, תצפיתנית שמשרתת בנחל עוז ובאותה שבת הייתה בקורס, היא סיפרה שכמה חודשים לפני כן כבר זיהו פעילות חריגה בסביבת הגבול: "שבועיים לפני 7 באוקטובר יצאתי לקורס, וכבר לפני היו דברים חריגים והגזרה לא נראתה כמו שלושה חודשים קודם לכן. העברנו את החששות הלאה אבל לא קרה עם זה כלום".
מרגרט ויינשטיין שירתה עם התצפיתניות בנחל עוז ועברה לבסיס אורים, חודש לפני המתקפה. היא מספרת על הרגעים שהבינה שחברותיה בסכנה: "הייתי בבסיס באורים, גיליתי ממש ברגע שזה קרה. הייתי במיגונית עם הסמג"ד ושמעתי את הדברים בקשר ואת ההודעות. בשנייה ששמעתי נחל עוז, זה היה שוק פתאומי, הדבר הראשון שעשיתי לנסות לדבר עם כמה שיותר בנות. הן היו מבולבלות לא הבינו מה קורה, שמעו מלא יריות. עם חלקן התכתבתי, והן הבינו שיש פשיטה אבל לא הבינו מה קורה, אם חדרו למוצב או לקיבוץ, וגם אני לא הבנתי מהן מה קורה".
היא סיפרה על הקשר המיוחד בין התצפיתניות, "אנחנו חברות, כל אחת היא ממחזור אחר, הכרתי את כולן בחמ"ל והיינו חבורה גדולה ומגובשת כמו משפחה, ממש היינו הגב אחת של השנייה. הכרתי כמעט את כל הבנות שנרצחו, חוץ מכמה בנות שהגיעו כמה ימים לפני המתקפה לבסיס, שכמה מהן חטופות והשאר נרצחו". ויינשטיין גם שיתפה בציפייה שהחטופות יחזרו: "אחרי ששחררו את אורי מגידיש הייתה תקווה ונקודת אור. אבל אז דיווחו על נועה מרציאנו שנרצחה שם ואז כל התקוות הלכו והתנפצו. אני מאוד מקווה שהחטופות יחזרו, אני ממש מחכה להן פה".
זוכרות את כולן
ויינשטיין עוברת על השמות ומספרת בכאב על החברות שאיבדה באותה שבת. "נועה פרייס ז"ל הייתה השראה להמון בנות וגם לכאלה חלשות שהיה להן קשה. שחף ניסני ז"ל הייתה אמורה להשתחרר באותו השבוע, הייתי בפרידה שלה יום לפני 7 באוקטובר, התעקשתי לבוא לפריסה שלה. הייתה אווירה מדהימה וכיף בטירוף. היא הייתה משפחתית, רגישה לסביבה חושבת על כולן ועשתה המון לבנות ולחמ"ל. רוני אשל ז"ל השתלבה מאוד מהר והתאהבו בה מהר בחמ"ל היא אדם שמח ונורא נוכח. אי אפשר להתעלם ממנה וגרמה לכולנו לחייך. אביב חג'ג' ז"ל בחורה מדהימה עם לב ענק, הייתה אומרת משפטי מוטיבציה שהכל יהיה טוב ולטובה. היא הייתה כותבת שירים ומנגנת במשמרות ובכוננויות".
ליפשיץ סיפרה על המפקדות שנרצחו. "ים גלס ז"ל ועדי לנדמן ז"ל היו מפקדות אהובות בחמ"ל. יש צחוקים ומפגשים של התצפיתניות ויש את הפיקוד. אבל היה לנו מנהג לפני שהולכים הביתה ללכת למגרש כדורגל והן היו באות לשחק איתנו וזה עזר להתחבר אליהן". ליפשיץ מספרת כי נועה מרציאנו ז"ל הייתה "בחורה מיוחדת, כשהייתה כוננית ולא ישבה משמרת הייתה מקריאה לנו ספרים וגם הייתה ילדה חייכנית עם צחוק מדבק".
ויינשטיין מוסיפה: "המפקדת שיר אילת ז"ל, הקצינה של החמ"ל, חלק מהבנות הכרנו אותה כתצפיתנית בנחל עוז. אהבנו אותה פה אחד וזה היה נדיר בחמ"ל. מבצעית בטירוף וגם ב־7 באוקטובר היא תפקדה מדהים. תפעלה את הסיטואציה, שמרה על הבנות שילכו לחדר ושמה את עצמה בפרונט והרגה שני מחבלים לפני שהרגו אותה. לקחה נשק ששכב ליד החמ"ל. הייתה מדויקת וטובה. היה לה אכפת מכל אחת ואחת והסתכלה עלינו בגובה העיניים. מיה ויאלבו ז"ל הייתה ממש חדשה וכמה חודשים בחמ"ל. השתלבה מהר והתאהבו בה עוד מהחפיפה. רצתה לצאת לפיקוד ולא רצינו כדי שתישאר.
"יעל לייבושור ז"ל הייתה בחורה מיוחדת, האמא של החמ"ל, העדיפה להקשיב מאשר לדבר על עצמה. שיראל מור ז"ל - היינו צמודות מהתחלה, היא מצחיקה ומאוד קלילה. שי אשרם ז"ל, לא הכרנו לעומק, אבל היא הייתה מנהיגה באופי היא מאוד רצתה לפיקוד וזו הייתה מטרה שלה. שירה שוחט ז"ל הכרנו מעט מאוד, הייתה מאוד ביישנית, רגישה ועדינה. עדי גרומן ז"ל (לוחמת איסוף קרבי) - מפקדת בחפיפה שהייתה חברה טובה של רוני, תמיד חשבתי שהיא תהיה מפקדת טובה".
על שלוש התצפיתניות שהגיעו רק ימים ספורים לפני המתקפה סיפרו בפיקוד: "שירת ים עמר ז"ל האירה כל מקום שהייתה בו והצטיינה בכל דבר שעשתה. היא הייתה מיועדת למסלול פיקוד. תמיד דיברנו בסגל על איזה קצינה טובה היא בטח תהיה. בטקס סיום היא קיבלה את הכומתה של הסמלת - סימן להערכה שהמפקדת רכשה לה. אותה כומתה נמצאה לאחר מכן בנחל עוז. נועם אברמוביץ ז"ל הייתה ילדה אהובה, קרן שמש למחלקה ולפלוגה והפיצה את האור שלה בכל רגע. נועם נבחרה מתוך כל הפלוגה להיות א' מ"פ, יד ימינה של המ"פ ודמות פלוגתית מובילה, וכמו כל דבר היא עשתה זאת בשקט ובמצויינות שלה. הדר כהן ז"ל הייתה טובת לב ובעלת קסם שייחודי רק לה. מספרים כי ברגעים האחרונים של הדר וחברותיה בנחל עוז, הדר עזרה לכולן והרגיעה את כולן".
"תפקיד כפוי טובה"
התפקיד של תצפיתנית אינו מבוקש בלשון המעטה, והבנות שמתגייסות אליו מנסות בכל דרך לשנות את השיבוץ. ליפשיץ מספרת: "זה שירות רק של בנות וסוגרים כל שבת שנייה. ישבתי בכלא כדי לא להגיע לתפקיד ובסוף נתתי צ'אנס. היה לי שירות לפני 7 באוקטובר שהיה מטורף ומלא חברים, התפתחתי וזה תפקיד מבגר. ילדה שנכנסת לחמ"ל לא יוצאת אותה ילדה, לטוב או לרע".
שרון אשל הוסיפה וסיפרה כי גם בתה רוני לא רצתה להיות תצפיתנית, "אף אחת לא רוצה. זה תפקיד כפוי טובה בחיל מזעזע עם מפקדים שלא דאגו לבנות. אבל כשהיא הגיעה והתחילה את הקורס בסיירים, היא התאהבה בתפקיד ובחברות שלה וחשבה שהיא עושה משהו חשוב ותורמת לביטחון המדינה".