שגית לוי–גלפרב / צילום: אלבום פרטי
ב־6 באוקטובר התכנסו 620 תושבי קיבוץ ארז, ממבוגרים ועד תינוקות, לפסטיבל הבירה המסורתי. דוכנים ניצבו על הגבעה שצופה לעזה, והלהקה המקומית פרטה על הכלים בששון. אחר הצהריים של אסקפיזם. על כל אלה ניסתה שגית לוי־גלפרב, ראש הצוות החירום בקיבוץ, להגן ביום שאחרי.
בשעה 6:27 היא שמעה את אזעקת הצבע האדום בנתיב העשרה, מרחק של כשני ק"מ מהם בקו אווירי. אירוע שכזה אינו חריג, לדבריה, אבל משהו באותו הבוקר היה אחר. "אני לא יודעת להסביר מה היה שונה, אבל בצבע האדום השני החלטתי לקפוץ מהמיטה, שלחתי הודעה לצוות החירום והלכתי לפתוח את החמ"ל", היא מספרת.
על דעת עצמה היא החליטה לשלוח הודעה לקהילת הקיבוץ: "היכנסו לבתים, הישארו סגורים, הורידו תריסים, היכנסו לממ"ד, עד הודעה חדשה". שתי ההחלטות האלה, להתריע לכל הקיבוץ ולפתוח את החמ"ל, היו בדיעבד אלה שהצילו את חיי התושבים.
כבר כשהיא פותחת את הדלת, היא שומעת ירי. החמ"ל מאוד קרוב לביתה, ולשם היא רצה, ודקות בודדות לאחר מכן הגיעו חברי כיתת הכוננות, הצטיידו ויצאו לעמדות שלהם. למעשה, ההיחפזות הזאת, שהייתה לא רציונלית ולא מוסברת, הובילה את כיתת הכוננות לצאת בזמן כדי להדוף את המחבלים שכבר היו במרחק דקות מחדירה לקיבוץ.
בשלב הזה, כשהשעה שבע בבוקר, התופת מתחילה. "יש חילופי אש כבדים, בקשר אנחנו שומעים צעקות של חברי כיתת הכוננות שיש עליהם ירי מסיבי, כשמונה חברים, מול כ-30 מחבלים, 300 מטר מאיתנו. הם צועקים שחסרה להם תחמושת, ובשלב מסוים חברי כיתת הכוננות של קיבוץ אור הנר הסמוך עוזרים להם". שעה לאחר מכן אף הצטרפו לוחמים שהגיעו לאזור בתושייה רבה, לא כחלק מכוח מאורגן.
"עדיין לא התפרקתי"
ברגעים האלה עמדה לוי-גלפרב בצורה איתנה מול כל אתגר או מכשול שעמד מולה: שני צעירים בני 17 שהגיעו לקיבוץ לאפיית הבוקר ונקלעו לתופת, חבר כיתת כוננות שהגיע פצוע לחמ"ל, נפילה של חבר הקיבוץ אמיר נעים ז"ל ועוד. היא נאלצה להסתיר מידע מחברים ומשפחה על פצועים ונופלים ושיתפה רק את מי שהייתה איתה בחמ"ל. מה עובר לה בראש בזמן הזה? "אין לי תחושות או מחשבות בזמן אמת. אני חייבת לפעול, ואין לי איך לבטא במילים את מה שהיה שם".
בכל אחד מהאירועים היה ברור - הם לבד. "הייתי בכל הזמן הזה בטלפונים מול כל הגורמים, הצבא, החטיבה, המועצה, מד"א. אני מתחננת שיעלו מסוק קרב לאוויר, כי יש צלף שצולף. לכל אורך האירוע הזה, זעקתי לעזרה, ופשוט הרגשנו לבד. צרחתי את נשמתי והתחננתי שיבואו לעזור לנו. אמרתי להם שאין לנו כוח אדם ואין לנו נשק או תחמושת. הם אמרו שהם בדרך אלינו, אבל הזמן עובר ואף אחד לא איתנו. מד"א אמרו לנו אחרי זמן מה שאין להם אישור בכלל לצאת לכיווננו, למרות שאמרו שיצאו".
היה רגע אחד זכור במיוחד שבו חוותה פחד אמיתי, כשהייתה צריכה לעבור את הכביש חזרה לחמ"ל, לאחר שהעבירה את שני הצעירים למחסה, במקרה הזה ביתה האישי. "ידעתי שאני חשופה, וחציתי את הכביש עם ברכיים קפואות. האחריות על הילדים בהלוך מנעה ממני את המחשבה על עצמי, אבל בחזור? זה היה קשה מאוד.
באזור השעה 11:00 חילופי האש התחילו להסתיים, רוב המחבלים חוסלו בזכות כיתת הכוננות, והשאר ככל הנראה ברחו כשהבינו שיש לוחמים איתנים מולם.
"נחזור כשנרגיש בטוחים"
היום הקיבוץ מפונה למצפה רמון, שוהים שם באכסניית אנה. "אנחנו שמונה שבועות אחרי האירוע, ועדיין לא התמודדתי עם זה נפשית. לא התפרקתי. אלה שבועות של איסוף שברים. אנחנו חמישה אנשים בחדר, ונוצר פה צוות חירום שהקים מערכת חינוך ומערכת תרבות. פתחנו גנון, תינוקייה, פעוטון, הקמנו בית ספר ותיכון - הכול בשילוב מלא של מועצה מקומית מצפה רמון. אנחנו מנסים לייצר שגרת חירום".
לוי-גלפרב לא חושבת במונחים של "הצלתי את הקיבוץ". כל מה שעובר לה בראש הוא "מה היה קורה אם לא הייתי עושה את מה שעשיתי. לא עשיתי שום דבר לבד, והכוכבים הסתדרו לטובתנו. זו השגחה פרטית שהייתה לקיבוץ, ואני הייתי השליחה. אם רק הייתי מעכבת את פתיחת החמ"ל בחמש דקות, כבר היינו רואים מחבלים מול הפנים".
היא משתפת בגילוי לב. "עד שלא נקבל מענה ביטחוני מהצבא שיחזיר לנו את האמון, יהיה קשה לחזור. ברור שקיבוץ ארז הוא בית, ובשלב מסוים אחזור. אבל צריך לוודא שאנחנו רחוקים מאיום הפצמ"רים ושהצבא חוזר להיות פיזית על הגדר".