ענבל ליברמן / צילום: תמונה פרטית
כשענבל ליברמן, הרבש"צית של ניר עם, רצה לחמ"ל עם הסגן שלה בבוקר של 7 באוקטובר, היא נתקלת באיש התשתיות של הקיבוץ. "אני הולך להרים את הגנרטור", הוא אומר לה, "נפל החשמל".
בלי למצמץ היא מורה לו לחזור לממ"ד. "לאנשים אין חשמל", הוא מנסה להסביר, אבל ליברמן מתעקשת: "העובדה שהחשמל בקיבוץ כבוי היא מה שמציל אותנו כרגע". הוא נשמע לה, ראשון מבין רבים שיישמעו לה ביום הזה. וההחלטה הזאת, שמתקבלת מתוך אינטואיציה של מי שההיסטוריה ייעדה לה תפקיד שלא ביקשה לעצמה, מתבררת כנכונה מאין כמותה. כלי הרכב עמוסי המחבלים שניסו לפרוץ לקיבוץ נעצרו בשעריו הנעולים, שלא הייתה שום אפשרות לפתוח אותם.
במשך שעות ארוכות, עד הלילה, הובילה ליברמן את כיתת הכוננות של ניר עם, עד שהגיעו כוחות הצבא והמשטרה. כמעט בלי תחמושת, בלי צוות "אורגני" מלא ובלי ציוד מנעו היא ופקודיה מהקיבוץ ליפול לידי האויב שצבא על הפתחים.
היא חזתה במחבלים יורים לעבר הקיבוץ מן המדגרה הסמוכה. היא ראתה את הלוחמים שנתקעו בנמ"ר שספג פגיעת רימון. היא צפתה בטנק שהושבת אחרי פגיעת RPG. היא תפעלה את אנשיה, גם כשנדרשו לירות במבקשי רעתם. והיא שמעה את הקולות באוגדה שאומרים לה שוב ושוב שאין להם כוחות לשלוח אליה, שהיא לבד.
וכל זה קורה כשהחבר הכי טוב שלה, זיו פפה שפירא, בפסטיבל נובה, והיא מתחילה להבין לאט לאט מה קורה שם. הוא גם היה הטלפון הראשון שהיא עשתה בבוקר השבת ההיא, החיוג היחיד לפני הטלפון לצבא - להזהיר, לומר לו מה היא מבינה שקורה. זה לא עזר. ביום ההולדת שלה, שחל באופן לא הוגן יומיים לאחר מכן, היא מתבשרת על הירצחו.
"זה לא היה הצוות הרגיל שלנו"
רבש"צית, רכזת ביטחון צבאי שוטף, היא למעשה האדם שאחראי על האבטחה של הקיבוץ ומפקד על כיתת הכוננות בו, המורכבת מחבריו. התפקיד של כיתת הכוננות, מסבירה ליברמן, הוא להחזיק את הקיבוץ זמן קצר, עד שמגיע לשם הכוח הצבאי - בטח לא להילחם שעות ארוכות בהיעדר כוח כזה.
אבל זה בדיוק מה שקרה לליברמן בת ה־26, שהתעוררה מאזעקת צבע אדום, ונדרשה להקפיץ כיתת כוננות שרבים מחבריה כלל לא היו בקיבוץ בשבת הזאת. "היו שם אנשים מעורבבים מכל מיני מקומות, זה לא הצוות הרגיל שאנחנו עובדים איתו", היא מספרת. לא שאלתי את מי שקפץ למה הוא בא, לא היה זמן להתעסק בזה בכלל. למי שהגיע אמרתי 'תודה', נתתי נשק - והתחלנו לעבוד.
"כולם הבינו שצריך להיות מישהו אחד שמפקד על הדברים, הקשיבו לי וכיבדו את הדעה שלי, ובסוף הקול שלי הוא הקול שהחליט". היא מספרת שלא בכל הרגעים זה היה קל. היא מכירה את חבריה לכיתה, הם הורים לילדים קטנים בבית, ועל חלקם הופעלו לחצים לשוב לבתים ולא להילחם, מדאגה. "הייתי צריכה לפעול ברגישות ובאותה מידה להחזיק אותם איתי", היא מספרת. "פשוט אמרתי להם: תבינו, זה אנחנו עכשיו. אם אנחנו לא שומרים לנו על הגדר - אין אף אחד ששומר על הגדר".
כיתת כוננות אחת עם 11 נשקים
כמו בהרבה קיבוצים אחרים, גם כאן הנשקים היו בנשקייה, חלקם מקולקלים והיו חסרות מחסניות. אבל כשאין ברירה, מתברר, מוצאים דרך להסתדר. "אנחנו שומעים שהתחיל ירי במדגרה - 100 מטר מהקיבוץ. ראיתי הכול". בשלב כלשהו מחבלים החלו לרוץ לעבר הקיבוץ - במדים. כשהם מתחילים לירות, היה ברור שאלה לא חיילים. "אחד מהם רץ לכיוון השער, וכשהוא הגיע ממש עד אליו - חברי כיתה שלי ירו בו והוא נפל". במשך שעות שרר במקום כאוס - מחבלים רבים שמנסים להיכנס, כוחות שרוצים לסייע, חלקם פצועים, וכיתת כוננות אחת עם 11 נשקים שצריכה לשמור על מי שנמצא בפנים.
רק בלילה, כשהיא באפיסת כוחות - מודיעים לה שזהו, הקיבוץ מפונה, והקיבוץ זה גם היא. היא עשתה את זה. הכיתה שלה עשתה את זה. הם שרדו. הם בחיים.
מה החזיק אותה בשבת הארורה ההיא? היא לא יודעת להגיד. "ביום עצמו היו המון דברים", היא אומרת, "אין משהו אחד שאפשר לשים עליו את האצבע. את הכוחות לא מצאתי. הם נמצאו בתוכי. תמיד היו שם. פחדתי מאוד. אבל בואי נגיד שאם לא הייתי מפחדת הייתי חושבת שמשהו לא בסדר. זה שפחדתי הרגיע אותי. ולא נתתי לפחד לנהל את האירוע".