רבש''ץ רעים הראל אורן (משמאל) וחברת כיתת הכוננות גפן מרק. על רקע החורשה שממנה תקפו את הקיבוץ כ–40 מחבלים / צילום: שירה ספיר
מאז 7 באוקטובר המונחים כיתת כוננות ורבש"צים, שחלק גדול מהציבור לא הכיר, הפכו לשם נרדף לגבורה. הרבש"ץ, רכז ביטחון שוטף צבאי, מטפל בכל ענייני הביטחון ביישוב שעליו הוא ממונה, ובחלק מהיישובים יש גם חברי כיתת כוננות שמסייעים לו במקרי חירום. הסיפור של הלחימה ההרואית באותה השבת הוא במידה רבה סיפורן של אותן דמויות, שנלחמו בנחיתות מספרית, עם מעט כלי נשק, וכל זאת כשהסיוע המיוחל שאמור להגיע מהצבא מבושש לבוא.
רעים: אורן חשב שרק היישוב שלו הותקף
שבת 7 באוקטובר. 6:30 בבוקר. הראל אורן, רבש"ץ רעים מתעורר עם משפחתו לקול אזעקות, ומבין שקורה משהו חריג. הוא מכניס את משפחתו לממ"ד ומקפיץ את ארבעת חברי כיתת הכוננות שנמצאים במקום, בזמן שצרורות ירי כבר נשמעים 200 מטר משם, ליד גדר הקיבוץ. הם יוצאים לכיוונה, ורואים שני רכבים לבנים על הכביש. אורן עדיין לא יודע שהם מלאים במחבלים. ואז שני הרכבים נוסעים משם. אבל הם עוד יחזרו.
חלק מהמחבלים נסעו למסיבת נובה, שהתקיימה קילומטר וחצי מרעים. מחבלים אחרים פנו לכיוון בארי. אורן התקשר לצבא, אולם אף אחד לא ענה. הוא לא ידע על הזוועה שמתחוללת בכל הגזרה. הייתה לו תקלה בקשר והוא לא שמע כלום, בזמן שאחרים שמעו אותו. בשעות שלאחר מכן המשיך בעקשנות לדווח בקשר על כל מה שקורה, בזמן שהרבש"צים האחרים שומעים אותו ומצליחים לתקשר ביניהם ולהזהיר זה את זה מהטבח שמתחולל בכל העוטף. באותן שעות שבהן הוא נלחם בעשרות המחבלים שחדרו ליישוב, אורן חשב שרעים הוא המקום היחיד שהותקף, ולא הבין למה אף אחד לא מגיע.
מי שכן הגיעו לרעים בסביבות 8:00 הם נחילי מחבלים, בזמן שלמקומות אחרים הם חדרו כבר בסביבות 7:00. "בכיסופים ובניר עוז המחבלים הגיעו ישירות לבית של הרבש"ץ כדי לנטרל אותו, זה היה חלק מהמידע המקדים שנאסף", הוא מספר. "בנתיב העשרה הם ידעו איפה גרים חברי כיתת הכוננות, איפה מאוחסנים הנשקים ובאיזו חצר יש כלב".
בזמן שבבארי ובנובה הגיהינום כבר השתולל, אורן נערך בקור רוח, וחיכה. "כשאני אוסף את השותף שלי מהשער הדרומי, כ־20 מחבלים נכנסים ברגל ליישוב. אנחנו מבינים שאם נישאר שם ניהרג. זזנו לשכונת הצעירים, שם היה מוקד הירי, והבנו שהמחבלים עוברים בית בית ו'מטהרים' את היישוב מהתושבים".
20 מטר מהבית שבו התבצרו המחבלים נעמדו אורן ושותפו עומרי, חשופים לגמרי, ומנהלים "קרב השהיה". "בכל פעם אנחנו רואים עוד מחבל או שניים צצים מהחורשה ויורים. כך במשך חמש שעות, עד שמגיעים הכוחות. רק לאחר מכן גילינו שהיו שם 40 מחבלים".
הכוחות מובלים לתוך הקיבוץ על ידי תושב המקום שהגיע מעבודתו בפארק אשכול, וחבר ילדות של אורן שגדל ברעים, ודהר למקום כשהבין מה מתרחש. הוא נתקל בכוחות שהמתינו מחוץ לשער הקיבוץ, שומעים את הירי אולם ממתינים לפקודה שאף אחד לא נתן. "גם הכוח המיומן ביותר, אם לא יקחו אותו באוזן ויראו לו את הדרך הבטוחה והמהירה לנקודת הלחימה, ילך לאיבוד", אומר אורן, "וזה אחד היתרונות ברבש"צים ובכיתות כוננות".
אורן וצוותו נלחמו בתנאים כמעט בלי אפשריים בעשרות המחבלים, כשכל העת מתרחשים אירועים במקביל. "הם באו מצוידים. הם גם כנראה היו מסוממים ולכן היה קל יותר לפגוע בהם. הם היו לא מאופסים. זה היה המזל שלנו".
הלחימה על הבית נמשכה עד שתיים בלילה, והחילוץ האחרון בוצע ביום ראשון בבוקר. הקיבוץ פונה בצוהרי ראשון. בשלושת הימים שלאחר מכן אורן וכיתת הכוננות, שנשארו בקיבוץ, סרקו שוב ושוב את הבתים השרופים, אוספים את השברים ועוברים מעל גופות המחבלים. עדות אילמת ומצחינה ממוות למה שקרה בקיבוץ החקלאי.
נירים: "אני שומע בקשר את הרבש"צים נפצעים ונרצחים"
כמה קילומטרים דרומה משם, כשמאיר דניאל, רבש"ץ נירים, שומע צבע אדום ב־6:30, הוא מתקשר לגדוד הסמוך, אבל אין מענה. אחרי כמה דקות מתחילים הטלפונים שמדווחים על קולות ירי, ודיבורים בערבית. הוא עדיין חשב שמדובר בהפרות סדר על הגדר, אבל השיחות הבאות מקפיאות דם.
דניאל, שהבין שהתרחיש הגרוע ביותר התגשם, עלה לגג שממנו יוכל לתצפת. "אני מנסה לתפוס את הצבא, צועק בטלפון שיש פשיטה. אף אחד לא עונה", הוא משחזר. "אני שומע בקשר את הרבש"צים האחרים נפצעים ונרצחים, ואני מבין שאנחנו במלחמה. מנסה בלי הפסקה לתפוס את הצבא, ובסוף עונה לי חמ"ליסטית שהיא גם תחת מתקפה, אני שומע את החיילים צועקים שהם נהרגים. המצב קטסטרופה.
"רוב חברי כיתת הכוננות נמצאים בממ"דים כשמחבלים יורים בתוך הבתים. אליי עדיין לא הגיעו, אבל אני שומע את קולות הירי מתקרבים. אני קורא לבן הגדול שלי לצאת מהדלת האחורית. כשהוא יוצא, אני זורק לו את האקדח שלי וצועק לו שישמור על כולם בבית. ובלי מילה, רק במבט, אני נפרד ממנו ובטוח שאני רואה אותו בפעם האחרונה. גם הוא מבין את זה. אנחנו חנוקים, לא יכולים לדבר, והוא נכנס הביתה.
"אחד מחברי כיתת הכוננות מודיע לי שהוא ועוד שניים מחכים על המרפסת שלו, ואני דוהר לכיוונם. איתם אני נוסע לאזור שבו אני שומע אותם שורפים את הבתים". עוד סיבה מושכת אותו לשם. הוא יודע שבאחד הבתים יש תינוק בן שבוע. "ההורים שלו מתקשרים אליי שהוא לא יכול לנשום. בנס אני לא ממשיך לשער האחורי, משם הדרך נוחה יותר. בדיעבד, ראיתי במצלמות שחיכו לי שם ארבעה RPG.
"ירדנו מהריינג'ר והלכנו רגלית. הייתה שם קבוצה גדולה של מחבלים. תפסנו מחסה מאחורי אבנים ועצים ופתחנו באש. כל המחבלים מתחילים לרוץ לכיווננו. נסוגנו לאחור וניהלנו לחימה יותר משעה מול 60 מחבלים.
"רק ב־13:30 מגיע כוח, ואנחנו מתחילים לזכות בית בית. אל הבית האחרון הגענו בשמונה בערב. למוחרת אחר הצהריים הוציאו את כל האנשים, ואני נשארתי פה עם כיתת הכוננות. היו עוד התקלויות וניסיונות חדירה, אבל כל חוליה שהתקרבה הצלחנו להוריד".
ארבעת חברי כיתת הכוננות שהצילו קיבוץ שלם יצאו ללא שריטה. מהקיבוץ נרצחו חמישה. חמישה נחטפו. "עברנו גיהינום. מי שהציל את הקיבוץ זה התינוק שגרם לי לפנות לכיוון ההוא. אבל באותו זמן עולה לך בראש שלא רק קיבוץ נירים הלך. הלכה המדינה. אנחנו נלחמים על החיים שלנו לבד".
חבל שלום: "היומולדת האחרון שאחגוג בתאריך"
"ניסיון יש לי, אבל לא עם בוקר של תופת כזה", מספר רבש"ץ מושב חבל שלום לוטם נגר. "התעוררתי לבוקר יום ההולדת שלי. כנראה האחרון שאחגוג בתאריך.
"יצאתי לכביש 232, ממולי חולית, מימיני סופה ומשמאלי כרם שלום, וזו תופת. פיצוצים, יריות, עמודי עשן, צעקות, ושם אני חובר ליס"מניק שעמד בצומת עם נשק שלוף, ובהמשך גם לאבי צידון ז"ל, שוטר ממשטרת אופקים שגר באזור".
נגר הוא רבש"ץ יחיד במקום. אין לו כיתת כוננות. לפי הנהלים, במקרה חירום הוא אמור לחבור לרבש"ץ מיישוב סמוך ולכיתת הכוננות שלו. הפעם לא היה סיכוי. הם סגרו את השערים ופתחו שער אחד כדי שתושבים וכוחות יוכלו להתפנות. "ברגע שפתחנו את השער שמענו ירי קרוב, והבנתי שזה מפרי-גן. קפצנו לטנדר, הגענו לשער הצהוב החשמלי ואני רואה שהוא שבור לגמרי. שקט אימים בקיבוץ. חשבנו שהם הרגו את כולם. קפצנו מעל לשער והתחלנו תנועה מהירה לקו הבתים הראשונים, ואז חטפנו אש מטורפת".
בדקות שלאחר מכן היס"מניק נורה ונופל. "כשפיניתי אותו, נתתי לצידון את האקדח שלי, ואני זוכר איך הוא מחייך אליי ואומר "אני אסתדר". הוא הקריב את עצמו בידיעה שהוא משאיר אותם במגע כל הזמן, עד שכיתת הכוננות של שלומית הגיעה, ועד אז כבר היה מאוחר מדי בשבילו. כיתת הכוננות ניהלה קרב של ארבע שעות שבמהלכו נהרגו שלושה ונפצעו שלושה נוספים". מחבלים הצליחו לחדור למושב ולהיכנס לבתים, אבל אף אחד מהתושבים לא נפגע, בזכות הלחימה ההירואית של נגר, צידון והיס"מניק, יחד עם כיתת הכוננות.
צוחר: "לא ביקשתי להיות גיבור ואני לא גיבור"
"אני לא ביקשתי להיות גיבור ואני לא גיבור. יש לי משימה, והיא להגן על הבית שלי", אומר חיים בן חמו, רבש"ץ צוחר. בן חמו כבר היה ער כשנשמעו האזעקות בצוחר, הממוקמת בין מקבץ יישובים קטנים המונים כ-4,000 תושבים, על כביש 232. ב-6:30 בן חמו הספיק לפתוח את המקלטים, ונתן לגיסו את האקדח. גיסו השני נרצח בנובה. "הערתי את הסגן שלי, מאור תורג'מן, עלינו על ציוד ואז ראיתי שאין סולר בטנדר, והחלטתי לנסוע לתדלק".
ההחלטה הזו הצילה אלפי תושבים. תחנת הדלק ממוקמת סמוך לצומת כביש 232. כביש הדמים. "אתה מתחיל לשמוע את החברים שלך נלחמים. מתקשר לצבא, וכלום. כאוס. ואז שמעתי בקשר את רבש"ץ חולית מדווח על חדירת מחבלים עם אופנועים. החלטתי לנסוע לצומת 232 כדי להבין מה קורה. 150 מטר מהצומת אני רואה 140 אופנוענים עם רוכבים במדים מתחילים לעלות אלינו. בהתחלה הסגן שלי אמר 'איזה יופי, יחידת יואב הגיעו'. ואז הם פתחו עלינו באש. אנחנו מתחילים לירות. פגענו בשניים, והמשכנו לירות.
"הוצאתי הודעה ליישוב שיש מחבלים בצומת, והזעקתי חבר בעל שופל שיגיע לחסום את הכניסה ליישוב. במקביל התקשרתי לרבש"צים של היישובים הסמוכים ואני שומע את החבר'ה ממבטחים, מעמיעוז, ואני מנסה להבין איפה הרבש"ץ שלהם, דן אסולין. ואז הבנתי שהוא נהרג.
"ניסיתי להשיג את הצבא ללא הצלחה. בסוף ענה לי חייל. הוא בכה. צעקתי עליו כדי שיתאפס, והוא ניתק לי. בשלב הזה הבנתי. אין צבא. רק שני נשקים, ואנחנו. התקשרו אליי מיישובים סמוכים וביקשו שאבוא לעזור, אבל לא יכולתי. היה נס גדול שהם לא עלו לגוש היישובים. הבלימה שלנו כנראה עצרה אותם. ברגע שהם נתקלו בכוח, הם פשוט עזבו את המקום. אם היו עולים לפה, היה פה טבח עצום".
ב-7 באוקטובר נהרגו שבעה רבש"צים, סגן רבש"ץ אחד ו-30 חברי כיתות כוננות.