מנכ''ל דפוס בארי בן סוכמן / צילום: מנחם רייס, אושרת קפיטנוב
לפני שאנחנו נכנסים לבית הדפוס, הוא מוביל אותי לסיור מאחורה בין בתי קיבוץ בארי השרופים, המראות מטלטלים. חורי הירי בקירות. השלווה שהתפוצצה. הבתים המפויחים. התינוקות. החברים החטופים. חוסר האונים. אני מרגיש שאין לי אוויר.
אבל לעומתי, בן סוכמן מדבר בקצב נמרץ, בדיבור בטוח, אנרגטי, ענייני של מנכ"ל ממוקד, לרגע הוא נעמד ליד בית שרוף ומציין "זה הבית של אמא שלי ז"ל" ומשם ממשיך איתי אל לשכת המנכ"ל - והמוח מסרב לקלוט. רק מאוחר יותר יספר לי על הרגעים בין שינה לערות בהם הוא נשבר בצעקה ומתחיל מחדש עוד יום.
עשית לי סיור, ראינו בתים שרופים, חלקם של המשפחה שלך. באיזה מצב נפשי אתה?
"אני באיזושהי סיטואציה מאוד מאוד נחושה. מאוד מודאגת, מאוד כאובה ומצד שני מרגיש חלק מרגע היסטורי שאני במרכזו, לצערי. רציתי שתעשה סיבוב איתי כדי להבין את גודל האירוע של הקהילה שלנו".
ספר רגע על דפוס בארי, מה זה הדבר הזה.
"דפוס בארי הוא בית הדפוס הגדול בארץ. אנחנו מעסיקים קרוב ל־400 עובדים, דפוס בן למעלה מ־70 שנה מופעל על ידי קיבוץ בארי בבעלות מלאה. אני המנכ"ל בחמש השנים האחרונות ועובד כאן 25 שנה, ההנהלה כמעט כולם חברי הקיבוץ, השיתופי. הרבה שנים אמרנו שיש לנו מפעל שיש לו קיבוץ. אני חושב שבעת הזו בהחלט המפעל הוא מגדלור עבור הקהילה, כי הקהילה שבורה, מפורקת. הקהילה ממוטטת".
והמפעל עובד.
"עובד. הדבר המדהים הוא שהצלחנו ממש מתוך ההריסות, כשעוד העשן עולה מהבתים וריח גופות, אמרנו כמו באירועים קודמים, אנחנו לא מפסיקים את מכונות הדפוס. ואחרי פחות משבוע המפעל חזר לעבודה. בהתחלה 30-40 איש והיום אנחנו פה למעלה מ־150 עובדים, מאוד מאוד קרובים ליכולת ייצור מלאה.
"יש פה למעלה מ-100 עובדים מעוטף עזה שנפגשים כל יום בנתיבות, נכנסים לרכב ממוגן ומגיעים לעבודה. אנשים שאומרים לאישה 'אנחנו עכשיו נוסעים לבארי לעבוד', זה מחמם את הלב ונותן כוח לכולנו. זה קורה כי יצרנו תרבות ארגונית ייחודית, חיבור מאוד מאוד חזק עם הקהילה לא רק בבארי אלא גם עם העוטף".
"הבנתי שלא הצבא שלנו יורה"
באותה שבת ארורה, אתה מתעורר. מה היה?
"ב־6:30 התעוררתי לשמע הקסאמים, בסביבות 7:00 הבנתי שיש פה אירוע חריג, נכנסו כל המשפחה לממ"ד, אני, אשתי ושלושת הילדים, תאומים בני 13 ובן 8. משם אנחנו מתחילים יום שנראה כמו אירוע טיפה יותר רציני. ואז מתחילות ההודעות בוואטסאפ הקיבוצי 'יש לי מחבלים בבית, יורים עליי. יש לי מחבלים, הבית שלי נשרף'. ואני אומר לעצמי, נראה לי שהם קצת מגזימים, אני שומע המון יריות, אני מניח שכולם שומעים את אותן יריות וחושבים שזה אצלם בבית".
מתי הבנת שזה כבר פה מגיע אליך?
"בסביבות 10:30, אמא שלי התקשרה ואמרה שיש אצלה מחבלים בבית. היא לבד, הרגשה של פחד מוות ממש. לא ידעתי שיש הרגשה כזאת".
מה אתה אומר לה.
"שיהיה בסדר, אל תדאגי הצבא מגיע. אני שומע את היריות, לא יכול להיות שזה לא הצבא. היא אומרת, בנקי הם דופקים לי בדלת, בנקי הם דופקים לי בחלון. בדיוק קיבלנו הודעה בוואטסאפ, הצבא נפצע ואנחנו מחכים לתגבורת. זה אולי הרגע הכי דרמטי של הבנה - אנחנו באירוע לגמרי לגמרי אחר. כל הצרורות וכל המטענים, הבנתי שלא הצבא שלנו הוא זה שיורה וזה היה רגע מאוד מאוד שובר. להגיד לאמא שלי בשלב הזה החיילים בדרך, המשכתי, אבל כבר לא האמנתי.
"והבית שלה התחיל להישרף, והיא נפרדה ואמרה לי שהיא אוהבת אותי. לא חשבתי שזה יהיה הסוף, חשבתי שהיא סתם קצת בהיסטריה. ופתאום היא אומרת לי, אוי, נכנסו לתוך הממ"ד. ואני הרגשתי שהיא נרגעת באיזשהו מקום. המחבל שהיה מולה ביקש ממנה את הכסף. היא הורידה את השרשרת, את הטבעות שלה פרט לאחת, שאני מכיר ויודע שלא יורדת.
"ואני שומע אותה יוצאת מהממ"ד איתו והשיחה מתנתקת אחרי כמה דקות. אני והילדים בשוק מוחלט, אני מודיע לאחותי ולאחי שלקחו את אמא. כמה ימים אחרי זה הודיעו לנו שהיא נחטפה וכמה ימים אחרי זה שהיא מתה. בסוף השבעה קיבלנו את הטבעת חזרה מהמשטרה. זה היה רגע שבו הפנמנו שהיא באמת מתה. חשבנו, הצבא מבולגן, אולי הוא התבלבל ולמרות שקברנו מישהו אולי זה לא אותה".
וואו.
"והיום הזה המשיך, והוואטסאפ הקיבוצי מתמלא בסיפורי אימה. אנשים שאתה מכיר. ילדה קוראת לעזרה, אמא שלי מתה ואח שלי מת ותבואו לעזור לי. בבית אחר חטפו, בבית אחר, אנחנו נשרפים. עד שאותנו פינו בסביבות 3:00 בבוקר, תוך כדי ירי של הצבא שחיפה".
"מאירוע עסקי לסימבולי"
מתי מתקבלת ההחלטה, חוזרים לעבוד?
"באופן מיידי. נקודת המוצא היא שאם אנחנו לא מפעילים את המפעל נאבד את הפרנסה. אנחנו למודי סבל פה, 25 שנה של קסאמים. במאי 2021 נפל קסאם ב-1:00 בלילה פוצץ ספרינקלרים, הרס מכונות. ב־12:00 למחרת חזרנו לעבוד. זה נטוע בנו, האמינות מול הלקוחות שאנחנו מספקים את הסחורה תמיד. אבל זה הפך מאירוע עסקי לאירוע סימבולי".
כן, אבל היה גם עסקי. מה התחלת לעשות 'בבוקר שאחרי', מתי פתחת לפטופ?
"מיד למחרת בבוקר. ההבנה הראשונית הייתה שאני צריך לגייס תמיכה ציבורית, כי הבנתי שלא יאפשרו לאף אחד להגיע. אמרתי, המטרה היא לגרום לדבר הזה להצליח. אחד, כדי להיות אמינים מול הלקוחות ולהמשיך לספק את הסחורה ושתיים, להגיד לקהילה שלא הכל אבוד, שיש לנו סיכוי להמשיך, לתת חזון. הדרך לעשות את זה היא להביא אנשים ולגרום לדרג הפוליטי־צבאי לאפשר לנו לעבוד, להבין שהדבר הזה הוא סמל".
היה על זה ויכוח?
"ברור. אבל אמרנו, אנחנו הולכים להפוך את בארי לסמל התקומה. להתחיל לעבוד כמה שיותר מהר, אתם הדרג הפוליטי, הצבאי, תגרמו לדבר הזה לעבוד. הדבר הבא היה לדאוג להראות שאנחנו עובדים, והדרך להביא לפה עובדים הייתה דוגמה אישית. גייסנו את ההנהלה הבכירה והגענו ביום ראשון. והגענו גם עם חברי בארי שבוע אחרי האירוע פתחנו את המפעל, 33 אנשים. תלינו כרזה גדולה 'אנחנו כאן'. הגיע גם איזה בחור אחד פתאום, נשיא המדינה. עשינו טקס, הדלקנו עשרה נרות באופן סימבולי.
"גרמנו לעובדים להאמין שבארי תקום ושדפוס בארי יקום ונתנו ללקוחות את האמינות, שלמרות המשבר ולמרות הכאוס אנחנו לא הולכים לשום מקום וזה קריטי. ענף הדפוס נחשב שברירי, היעלמות בארי לא הייתה גורמת לגדילה של המתחרים, אלא לקריסת הענף.
"אבל זה הפך לאירוע שבו קהילת בארי מראה לעצמה שלא הכל אבוד. ולא רק לעצמה, לגבולות שפתחו את המפעל אחרינו וכפרית ומפעלים נוספים. נראה לי שהצלחנו לייצר איזושהי סמליות או לפחות התחלה של אופטימיות".
"אנחנו החלוצים החדשים"
אתה אולי מקרה קיצון אבל יש עסקים, מנהלים, שמפעילים כלכלה ולא בא להם לעבוד עכשיו. אתה בעצם אומר תקשיבו, הכלכלה הזו זה החמצן. גם ללקוחות שלך.
"אנחנו מפסידים היום כסף, בסדר. אני מפעיל את המפעל בחוסר יעילות אבל זה חייב לעבוד הדבר הזה. אנחנו חייבים לסמן לכולם שאנחנו כאן. התרחיש שאני מנהל בראש הוא אם דפוס בארי לא יחזור, קיבוץ בארי לא יחזור. אם קיבוץ בארי לא יחזור, יישובי העוטף לא יחזרו. אם יישובי העוטף לא יחזרו מה יעשו בשדרות? מה יעשו באשקלון? משם הדרך לתל אביב היא מאוד מאוד ברורה. לכן גם המערכה הצבאית לא יכולה להיגמר בפחות מניצחון חד־משמעי.
"דפוס בארי לא מתכוון ללכת לשום מקום, אנחנו מתכוונים להיות כאן עוד 200 שנה. ברמה האישית, אחרי דילמות שהיו לי ולאשתי, החלטתי שהאדמה הזאת שאני דור שלישי למייסדי המקום הזה, אני חוזר אליה. לא יעזור בית דין. בדרך יהיו עוד הרבה מהמורות, ניתקע בכל מיני פתרונות זמניים שהם הכרחיים כנראה. אבל אני בטוח שבארי קום תקום ואני חושב שמה שיניע את זה, מה שיסחוף אחריו את הקהילה, זה דפוס בארי. זה המגדלור שלנו ושל האזור".
ואיזה תוכניות עסקיות יש לך לדפוס בארי, אתה כבר חושב על זה?
"אני חושב שאפשר להכפיל את דפוס בארי, יש שטח, יש רצון, יש פה אנשים גם עם יכולות וגם עם חזון ונראה לי שאנחנו מגיעים קצת עם שינוי חשיבתי - אנחנו רואים את עצמנו היום כחלוצים החדשים. זה נשמע סיסמאות נבובות אבל אני אומר לך באמת. נראה לי שחטפנו סטירה מההיסטוריה ואנחנו צריכים להגיב. אנחנו יכולים ללכת לשבת ברמת גן ולהגיד זהו זה, לא ילך או יכולים להגיד אני נלחם. אז אני תופס את הגל הזה, אני לא הולך ליפול איתו".
מאיפה הכוחות? אתה אמור להיות שבור.
"יש לי עליות וירידות. אני מדוכדך ועצוב, אבל עליי, על אמא שלי, על הקהילה, על החיים שלנו, על הילדים שלי. אבל נראה לי שאני לא יודע להתכנס בתוך העצב והצער למצב של אפטיות. אז כרגע הדרך שלי זה לעבוד, לעבוד, לעבוד וללכת לישון. לקום בבוקר אני קם בצרחה. אני מרגיש ואני נזכר פתאום שכל מה שאולי לא רציתי לחשוב עליו במהלך אתמול, קרה. יש לי הרבה מאוד חברים שנרצחו, ויש לנו קהילה שחטפה מכה לא נורמלית.
"מצד שני אתה מגלה כוח לא נורמלי בקהילה הזאת. בצומת סעד אני פתאום אומר, אוקיי הנה הבית שלי ואני נכנס לדפוס, הדבר האחרון שנשאר לי יציב בחיים. בניגוד מוחלט להרס שראינו בבתים השרופים והמפוצצים, יש פה איזה מין אי של שפיות קהילתי כי דפוס בארי וקיבוץ בארי אחד הם. אני מקווה שהאי של השפיות הזה יוכל להקרין לא רק על עובדי דפוס בארי אלא על כל הקהילה הזאת ואולי, אולי גם מעבר לזה".
ערן גפן הוא מייסד G^Team, חברה לייעוץ אסטרטגי, שעוזרת לחברות לפתח מנועי צמיחה חדשים . הוא בעל ניסיון בעבודה עם מנכ"לים והנהלות של החברות המובילות בארץ ובעולם, בהן קוקה קולה, וולט, מיקרוסופט, שטראוס וקימברלי קלארק. חברה קודמת שהקים נרכשה על ידי WIX. גפן מפעיל את הפודקאסט "חצי שעה של השראה" ומחבר הספר "יוצרים צמיחה - כך הופכים יצירתיות עסקית לתוכנית עבודה".