אופיר ליבשטיין ז''ל / צילום: איל יצהר
בבוקר 7 באוקטובר קיבל אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש המועצה האזורית שער הנגב, את ההודעה על חדירת מחבלים לקיבוצו כפר עזה ומיד יצא מביתו מצויד באקדחו האישי. למרות שראש מועצה לא אמור להיות חבר בכיתת הכוננות, הוא התעקש והיה החובש של הצוות. זמן קצר לאחר מכן הוא נפל בקרב מול מחבלים והיה ההרוג הראשון ששמו הותר לפרסום. 52 מחברי הקיבוץ נרצחו בטבח, 20 נחטפו. בין הנרצחים בנו ניצן, שהיה אמור להתגייס בקרוב, חמותו ואחיינו שקפץ על רימון והציל את חברתו. אשתו ורד ושלושת ילדיו הנוספים ניצלו אחרי 30 שעות בממ"ד.
● מחסני הנשק האמריקאיים בישראל ותחזית אימים לשנת 2025
● עם נזקים של חצי מיליארד שקל לפחות: זה המקום הכי מופגז היום בישראל
"התעוררנו לצבע אדום, לרצף של אזעקות, וזה היה מפתיע", מתארת ורד. "בדרך כלל מעדכנים אותו מהצבא כשיש מתיחות. אחרי דקה-שתיים הוא באמת קיבל טלפון, ויצא לנשקייה. עד לא מזמן הרובה היה בכספת בבית, אבל חודשיים קודם לכן שינו את הכללים והוא הוחזק בנשקייה. אז הוא יצא רק עם האקדח והאפוד.
"הוא הצליח להגיע לשם ואז מישהו כתב לו שיש חדירה של מצנחי רחיפה, והוא אמר לו שהוא מגיע. בדרך אליו אופיר נפגע מירי. כמה דקות לפני השעה שבע בבוקר הוא נהרג מתחת לעץ זית ליד הבית שלנו. הבן הגדול שלנו אביב יצא לחפש אותו. התברר שהיה לו מעצור בנשק. הוא רוקן יותר מחצי מחסנית".
בנם ניצן היה בחדרי הצעירים בקיבוץ, שם התנהל קרב יריות. "בשעה 12:30 ניצן סיפר שנפצע בירך בעורק הראשי. ניסינו להזמין חילוץ אבל לא היה. ב־14:45 נגמרה לו הסוללה. מאז לא שמענו ממנו. ב־18:00 לוחמי דובדבן נכנסו וניהלו קרב שבמהלכו נהרג חייל. התברר שניצן יצא מהחלון וגופתו נמצאה 30 מטר משם לאחר שאיבד דם".
"חיזק את גאוות היחידה"
ליבשטיין נולד באילת וגדל בכפר נטר שבשרון. את ורד, בת קיבוץ כפר עזה, הכיר בשירותו הצבאי כחובש ומדריך בחיל הרפואה. הם נישאו ונולדו להם ארבעה בנים, יחד הם חיו בקיבוץ 25 שנה. כל מי שהכיר אותו מספר על יזם בנשמה שנלחם למען הציבור ותמיד עם חיוך על הפנים. "אופיר היה איש של אנשים. הוא גם מאוד אהב לארח בבית", מספרת ורד. "הרבה מאוד אנשים מהסיורים היו מגיעים אלינו. בשישי היו אצלנו משלחת של אנשי עסקים מארה"ב. בשבת היה אמור להגיע תורם מסן דייגו".
יחד הם יזמו בשנת 2007 את פסטיבל דרום אדום שמשך אלפים ליישובי האזור בעונת פריחת הכלניות. "זה היה שיא תקופת הקסאמים והייאוש. הייתה אווירה שאין כלום חוץ מהקסאמים. הרעיון היה להעלות את גאוות היחידה של התושבים. אחרי כמה שנים הפסטיבל שינה את הדנ"א של האזור".
לילך שיינגורטן, מנכ"לית המועצה לשעבר, מספרת: "הוא היה איש חזון גדול, שהאמין באנשים ובמעשים. תמיד היה אומר לי: תתחילי, תעשי ותראי שהדברים יקרו".
לליבשטיין, כך מספרים, היה משפט ידוע שלפיו העוטף הוא 95% גן עדן ו-5% גיהינום. "עברנו שישה סבבים. אחרי כל סבב הייתה מורכבות גדולה וקושי טבעי להחזיר לאנשים את האופטימיות והתקווה. הייתה לו יכולת לגייס אותם כל פעם מחדש. הוא האמין בכוח של הקהילה, שאפשר לעשות שינוי".
האמין בפתרון כלכלי לעזה
לפני שעבר לחיים הציבוריים עסק ליבשטיין ביזמות. הוא הקים סטארט-אפ למסחר מקוון, ישב בדירקטוריונים של חברות, בין השאר של קבוצת כפרית תעשיות (שנמצאת בכפר עזה), והיה מנכ"ל איגוד התעשייה הקיבוצית. "היו לו הרבה רעיונות והוא הצליח לקדם אותם", אומרת ורד.
הפרויקט המרכזי שעמד לצאת לפועל היה הקמת פארק התעשייה ארזים המשותף לעזתים ולישראלים, עם מפעלים ומשרדי הייטק,ְ שלוחה קדמית של בית חולים ושלוחה של אוניברסיטה לעזתים. "אופיר חשב שאולי הפתרון הכלכלי יעבוד אחרי שהצבאי והמדיני לא הצליחו. ב-15 בנובמבר היה אמור לעמוד הבניין הראשון". לילך מוסיפה כי "הוא האמין בכל לבו שחייבים לשנות את דרך הפעולה, שצריך להילחם בכל ארגון טרור ולאפשר לתושבי עזה להתפרנס".
מיזמים נוספים שעמדו לקום כללו 50 קרוואנים מעוצבים לאירוח תיירותי ברחבי המועצה, מגרש לאתלטיקה קלה ושלושה בנייני הייטק שהיו אמורים לספק 600 מקומות תעסוקה.
ליבשטיין, שהיה חבר בקונגרס היהודי העולמי, תכנן לפרוש מראשות המועצה אחרי עשר שנים ולעסוק בפרויקט לקירוב יהדות התפוצות לישראל. "זה היה החלום שלו, לקחת קהילות יהודיות קטנות ולחבר אותן לישראל", אומרת ורד. "הוא היה מגייס כסף מהן אבל זו לא הייתה המטרה. הוא רצה אותן כשותפי אמת, מתוך תפיסה שהיכולת שלנו לתפקד כמדינה שאובה מכך שכל יהודי בעולם יהיה מחובר וגאה במדינה".