ערן אפרת, שותף מנהל בחברת VerDiesel / צילום: Ivan Fois
עד לפני 7 באוקטובר ערן אפרת (41) נשא שני טייטלים עיקריים: יזם בתחום האנרגיה הירוקה, כמייסד חברת Verdiesel הפועלת באירופה, ולצד זאת - אושיית טוויטר, עם כ-38 אלף עוקבים, המרבה לכתוב על בעלי חיים (גילוי נאות: אפרת כותב במוסף התרבות של גלובס את מדור החיות - ה"ו). אך אז הגיעה השבת השחורה, והכול השתנה.
היום, כחודשיים אחרי, הוא חתום על מפעל אדיר של התרמת כספים עבור ציוד מיגון לחיילים. יחד עם צוותו - יוסי אפלבאום אלעד מישראל, ולי רוזנבלום וטל אל-מישאלי מארה"ב - הם הצליחו לגייס כ-40 מיליון דולר שקנו עשרות אלפי לוחות קרמיים, אלפי קסדות וכן מאות רבות של רחפנים ומצלמות היקפיות, שהותקנו על רק"ם (רכב קרבי משוריין); והגיוס עדיין ממשיך.
"אם היינו לוקחים את כל הכסף שהציעו לנו במהלך שלושת השבועות הראשונים, היינו יכולים לגייס יותר מ-100 מיליון דולר", אומר אפרת בראיון מביתו באמסטרדם. "עבדנו בצורה שקופה שמתאימה לתורמים גדולים. זה הפך לפלטפורמה שבשיאה היה לה הרבה יותר כסף מאשר ציוד זמין. היו תורמים שאמרו: אנחנו רוצים לעבוד רק איתך. Take my money. הם שמו את הסכומים האלה, כי הם הבינו שזה חיוני לשרידותה של מדינת ישראל".
כאיש עסקים אפרת מיומן בסגירת עסקאות של מיליונים, "אבל האדרנלין מלסגור תרומה של מיליונים לחיילים, הוא הרבה יותר גדול", הוא מודה. "אלה החיילים עצמם שאומרים: הקסדה שלכם בלמה את הקליע, האפוד הציל את חיי. הפידבק הזה מחזק ועוזר לנו להמשיך הלאה". אמנם אפרת מוכתר במוסף זה כ"גיבור", אך לדבריו: "רק החיילים הם גיבורים. יש משפט ששמעתי מאחד החבר'ה שעזרו לי בלוגיסטיקה בניו יורק: 'תזכור, אנחנו רק מעודדים מהיציע'".
לפני שנבין איך הצלחת להרים את האופרציה הזאת, בוא נתחיל מהתחלה. איפה היית בבוקר 7 באוקטובר?
"אשתי ואני התעוררנו ביום שבת למבול של הודעות. רק אחרי שהתחילו טלפונים עם הארץ, ההכרה בגודל האסון התחילה לשקוע. יש לי קשרים משפחתיים עם קיבוץ בארי, דרך בן דוד שכמוני גם הוא חי בהולנד, שחצי ממשפחתו נמחקה: אמא שלו, אחיו ובת אחיו, בת 10 חודשים (משפחת כהן - ה"ו). אחיין של חבר טוב נרצח במסיבה. אח שלי, שהוא די.ג'יי ידוע (DJ Freedom Fighters - ה"ו), היה אמור לנגן במסיבה ברעים, אבל בסוף נשאר בחו"ל. הוא מכיר אנשים רבים שנרצחו. הכל הרגיש מאוד קרוב".
ואז בטוויטר וברשתות החברתיות הבחנת שאנשים מבקשים ציוד?
"כן, מיד רואים שמתוכנן גיוס מילואים מאוד גדול, והתחילה אנדרלמוסיה מוחלטת של חיפוש ציוד צבאי". באופן מקרי לחלוטין רק יומיים קודם לכן אפרת רכש "שלוקרים" (מימיות ללוחמים) עבור הצוות של אחיינו בסיירת נח"ל, שסיים מסלול. האחיין, יעל פישמן, אף נפצע קשה במהלך המלחמה, וכעת כבר חש בטוב. "מעולם לא רכשתי ציוד צבאי קודם לכן. פרסמתי ברשתות את הכתובת של החנות, ואנשים, שחיפשו גם נעליים ואפודים, מיד הגיבו: 'נגמר לנו הציוד'. הבנתי שיש פה סיפור שצריך לנסות לטפל בו.
"בשלב ראשון, הפרופיל שלי בטוויטר הפך לתחנת מידע. אנשים כתבו: 'אני נמצא בחנות איקס, יש נעליים. תפרסם'. כך נולדה הפלטפורמה הזאת שנקראת גיוס ציוד לחיילים. ב-48 השעות הראשונות גייסנו בישראל, ורק דרך טוויטר, כמעט 750 אלף שקל. קנינו הכול: ציוד חם, נעליים, אפודים קרמי ואביזרים לנשק".
"זה נכנס לך לחלומות"
אפרת גיבש שיטת פעולה שליוותה אותו לכל אורך הדרך: הוא מפרסם חשבונית מהספק בטוויטר ואז מי שמעוניין לשלם בעבורה, פונה ישירות לבעל העסק. אחרי שהכסף עובר, הסחורה משתחררת - לפעמים אל החיילים שמחכים לה מחוץ לדלת. "רציתי לשדר אמינות מהרגע הראשון, ולהראות לתורמים שאף אחד לא נוגע בכסף או צובר אותו. היה ברור שאני לא גוזר כאן שום קופון. ביומיים הראשונים, לא הייתה חשבונית שעמדה באוויר יותר משעה".
אלא שבשבוע הראשון ללחימה, הרבה מהמאמצים גם ירדו לטמיון. הוא החל לייבא גם מחו"ל, "אבל לפחות 50% מהציוד שרכשנו הלך לפח. זה אומר, מיליונים רבים של דולרים", הוא מספר. "הייתי מקבל טלפון, נניח, מבית כנסת במיאמי ששם רכשו אפודים ב־10 מיליון דולר; או טלפונים מסוג 'גייסנו 20 מיליון דולר, מה עושים עם זה?'. ואתה, אין לך מושג. ידענו להכניס את זה לארץ, אבל הכנסנו זבל".
התמקדתם ביבוא רק מארה"ב. למה?
"סין לא מספקת ציוד צבאי לישראל והייבוא מאירופה מסובך, כי שם רוצים שארגון צבאי ידבר איתם. לא הרתיע אותי לייבא ציוד צבאי מכל מדינה בעולם. בעסקים שלנו, רוב השילוח הוא דרך אוניות, רכבות ומשאיות. מטוס, לעומתם, הוא כמו 'רנו קנגו'. ידעתי שלכל דבר יש תו תקן ושאסתדר".
אפרת חשב שכל רגע צה"ל ייטול ממנו את המושכות, אך בשבוע השני ללחימה כבר הבין ש"נקרא לדגל". "אתה עובד סביב השעון, 24/7 באמת, לא כביטוי. זה משפיע עליך נפשית, זה נכנס לך לחלומות וזה מנתק אותך לחלוטין מהסביבה. יש את מוטיב המהירות, ואתה רוצה להיות זה שמציל את העסק". זה גם היה השבוע שבו התחיל לעבוד עם צה"ל באופן מסודר. "התקשר אלי מילואימניק שאמר לי: 'אני האדם שיורה על הלוחות הקרמיים באפודים. תשכח מכל מה שעשית עד עכשיו'", נזכר אפרת. "'זה לא שווה כלום. מעכשיו אני אכוון אותך מה לרכוש'. התבקשנו בשלב ראשון לשלוח רק לוחות לבדיקה".
תקציב משרד הביטחון לציוד ורכש הוא בהיקף של עשרות מיליארדים. איך זה שבכל זאת חסר ציוד?
"צה"ל רוכש ציוד במאות אלפים, משרוך ועד טיל. התקציב לא מספיק כדי לצייד את כל מערך המילואים האדיר שגויס אד הוק לטובת המלחמה. זה אולי הגיוס הגדול ביותר שהיה כאן. בנוסף, בגלל המלחמה באוקראינה, זמינות הציוד הייתה מוגבלת".
ספר על התורמים שלכם.
"בהתחלה, כל מי שהסכים לשים כסף - לקחנו. אחר כך יכולנו לסנן יותר, וכאן נכנסו לתמונה שני תורמים משמעותיים, חני וסטיב לאופר, שעדיין תורמים (פילנתרופים אמריקאיים שעלו לישראל לפני כארבע שנים - ה"ו). היו לנו תורמים מכל הקהילות בארה"ב, ואפילו תורם חרדי ששם הרבה מאוד כסף. בגלל שעבדנו בשיטת החשבוניות, זה היה מאוד פשוט. נניח שרכשתי 10,000 לוחות קרמיים ב־2.6 מיליון דולר - הגיע התורם ששילם את זה. לצורך שינוע, עבדנו הרבה מול אל על, שסיפקה את הלוגיסטיקה, לפעמים גם בחינם". התורמים, מספר אפרת, רצו להתמקד בציוד מיגון בלבד, ולא בנשק חם, המשמש להרג. "לתורם עשויה להיות עמותה, והוא לא רוצה שהיא תהיה מקושרת עם ציוד לחימה. ציוד הגנתי מצטייר הרבה יותר טוב", הוא מסביר.
המשבר עם התורם האמריקאי
לאורך הדרך היו גם רגעי משבר. לדוגמא, כשהיחסים עם ספק אמריקאי חשוב של לוחות קרמיים, חברת HESCO, עמדו לעלות על שרטון. "הבעלים, ג'ו, התעצבן עלינו כי שינינו את הספציפיקציות ולקח לנו זמן להביא את הכסף".
במהלך יצירתי, הצוות הבין כי אשתו של הבעלים היא יהודייה, והתקשרו אליה כדי לדבר אל ליבה. "לי רוזנבלום הובילה את המהלך וכנראה אמרה לה משהו נימוסי־אמריקאי בסגנון: 'רצינו לומר תודה על העזרה שהסקו מעניקה לישראל. חשבתי לעצמי, 'או שזה עובד או שהוא משתגע עלינו'. לשמחתי זה עבד. זה היה משלוח שמשכנו מתחת לידי האוקראיניים".
לאפרת חשוב להדגיש שדווקא פרויקטים צנועים יותר בתקציביהם, למשל המצלמות ההיקפיות (עם ראיית 360 מעלות), שהותקנו על רק"ם ורחפנים, הביאו לא פחות ערך מאשר האפודים הקרמיים. "המצלמות עלו לנו מיליון שקל. רחפן תרמי (שמסוגל לשדר תמונות בלילה, ה"ו) עולה 5,500 דולר. אבל אלו אמצעים שמצילים חיים יום יום", הוא אומר.
תסביר את הערך של המצלמות.
"בימים הראשונים של המלחמה מחבלים הצמידו מטענים לטנקים ונגמ"שים, והחיילים לא ראו זאת. הראייה בכלים האלה היא רק קדימה. בעיה נוספת היא הסכנה שכרוכה בהוצאת הראש מהטנק. בכל פעם שחיילים עשו זאת, ניסו לצלוף בהם".
לגבי הרחפנים, אפרת מסביר: "אחרי שהבאנו את הרחפנים, קיבלו הודעות מחיילים על כך שרחפנים הצילו פלוגות שלמות ממערבי נ"ט. בזכותם הם זיהו מחבלים שיוצאים מתוך פיר של מנהרה".
מה למדת מההתנסות הזאת לגבי צה"ל?
"שהמגזר הציבורי זקוק לניעור. מיגון לחיילים הוא מהותי. זה הדבר הראשון שהצבא צריך להשקיע בו כסף, לפני שהוא קונה טנק, מטוס או צוללת. בראייתי, מיגון חיילי החי"ר, כך שחיילי סיירת מטכ"ל, שלד"ג, שייטת וגולני ימוגנו אותו דבר - זה מה שהוביל אותי לכל אורך הדרך".
מניין מגיעה המוטיבציה הזו לסייע?
"פעם שאלו אותי למה יזם ממשיך לקום בבוקר גם כשהוא נכשל. הסיבה היא כי הוא רוצה להצליח. וכשאתה מצליח כיזם, זה מטריף אותך. זה מכניס אותך לדרייב להמשיך ולגדול. במקרה שלנו - ראיתי שהפעילות עובדת".
איך תחזור לעסקים ולכתיבה שלך על חיות אחרי התנסות כל כך חשובה?
"אנשים שיוצאים לפנסיה אחרי עשייה משמעותית, מפחדים מהיום שבו יצטרכו לפרוש. ככה אני מרגיש. עשינו את שלנו כצוות. זה עבד נהדר. אני מקווה שלא יצטרכו אותנו יותר".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "צה"ל אחראי לספק מעטפת ציוד לחיילי צה״ל בסדיר ובמילואים, ופועל לטובת כך לילות כימים. במסגרת זו, הואצו תהליכי רכש של ציוד לחימה של אלפי אפודים קרמיים, אמצעי שהייה, ציוד חורף ועוד, ואף נפרסו מספר מרכזים לוגיסטיים מרחביים על מנת לשפר את המענה לכוחות בשטח. בנוסף, צה"ל פתח מוקד פניות, הזמין 24/7 עבור משרתי צה״ל. לאור פניות אזרחים, מערכת הביטחון מאפשרת תרומת ציוד מיגון אישי תקני בכמויות גדולות באופן סדור לאחר בדיקת הצורך".