עמית מן ז''ל / צילום: אלבום פרטי
עמית מן הייתה הקטנה מבין חמש אחיות. "היא הייתה הנסיכה של הבית, עטופה בהרבה חום ואהבה", מספרת אחותה חביבה איציקזון. כשהייתה בת 10, אבי משפחת מן חלה בסרטן. במשך 4 שנים הוא היה בהוספיס בית, אליו הגיעו רופאים, אחיות ואנשי סיעוד כדי לטפל בו. "כשעמית הייתה בת 14, אבא שלנו נפטר. בזמן הזה חל מפנה באישיות שלה", נזכרת האחות. "מילדה מפונקת שעושים בשבילה הכל, היא הפכה לבוגרת ואחראית. כך היא הבינה שהיא רוצה לעסוק ברפואה, לעזור לאנשים חולים ופצועים. בגיל 15 היא התחילה להתנדב במד"א".
במקביל, היא מספרת, עמית הצטיינה בשירה ובמשחק. היא אפילו שיחקה בתפקיד הראשי בהצגה שעלתה בנתיבות בשיתוף עם תיאטרון באר שבע. בהגיעה לגיל 18, היא לא גויסה לצבא בשל בעיה רפואית, ובנקודה הזאת התלבטה האם להתמקד במשחק ושירה או להמשיך בתחום הרפואה. לבסוף החליטה להצטרף לקורס פרמדיקים במסגרת שירות לאומי ולהותיר את השירה והמשחק בגדר תחביב. "היא סיימה את הקורס בהצטיינות והייתה מאוד גאה בעצמה. גם אנחנו היינו גאים בה. עבורה זה היה חלום שהתגשם", נזכרת חביבה.
האחות מספרת כי "שנה וחודשיים לפני אותה שבת, היא קיבלה את משרת הפרמדיקית של קיבוץ בארי. זו הייתה משרה מאוד נחשקת עם תנאים טובים". מהרגע שעברה לבארי "היא אהבה את המקום. היא התחברה לקהילה וגם זו אהבה אותה מאוד. זו הפעם הראשונה שהייתה לה דירה משלה".
על השאלה האם המשפחה לא חששה מהעובדה שעמית גרה בבארי, כל כך קרוב לגבול עם עזה, עונה חביבה כי "המשפחה שלנו מנתיבות. האחיות גרות בבאר שבע ובאשקלון. כולנו כאן באזור. אנחנו רגילים שמדי פעם יש סבבים של מטחים ורקטות. ידענו שיש לנו צבא חזק ושאנחנו בטוחים. לא חששנו, להפך".
דיווחה בקור רוח וביקשה סיוע
ביום שבת, 7 באוקטובר, עמית הייתה כוננית בקיבוץ. "יום קודם לכן אמי ניסתה לגרום לעמית להזיז את המשמרת, אבל היא אמרה שאין סיכוי", מסבירה חביבה. "בן הזוג של עמית, גם הוא פרמדיק, ישן איתה בדירתה. הם התעוררו מוקדם מאוד לקולות מטח. בן הזוג היה צריך לצאת למשמרת בנתיבות וביקש שעמית תבוא איתו, כדי שהוא ייקח אותה לאמו. הוא אמר לה שהמטח נשמע חריג ומסוכן. עמית אמרה לו כי דווקא בגלל שזה מסוכן היא נשארת". חביבה מספרת כי אם עמית הייתה נשארת בממ"ד בדירתה, סביר להניח שהייתה ניצלת. המחבלים לא הגיעו לדירתה, וגם רכבה נותר ללא פגע.
בסביבות השעה 7:00 בבוקר עמית כתבה למשפחתה כי מחבלים חדרו לבארי ושיש ירויים ופצועים. היא לקחה את תיק הפרמדיק שלה ורצה למרפאת השיניים של הקיבוץ. שני חברים מכיתת הכוננות חיפו על המרפאה. בגן הילדים הסמוך המחבלים הקימו מפקדה, ובמשך שעות התחולל קרב עז בינם לבין חברי כיתת הכוננות. בזמן הזה, עמית והצוות הרפואי המשיכו לטפל בפצועים שהגיעו למרפאה. בהקלטות של מד"א שומעים כיצד היא דיווחה בקור רוח על המתרחש ובמקביל ביקשה סיוע וחילוץ. אך איש לא הגיע.
"היא הבינה שאין עזרה. אני לא יודעת מאיפה היו לה את הכוחות, אבל היא שמרה על קור רוח והמשיכה להרגיע את הפצועים", תוהה חביבה. "יש פצוע ששרד שדיבר אותנו יומיים אחרי שהשתחרר מבית החולים. הוא סיפר שכשנגמר לה הציוד הרפואי, היא הכינה חוסמי עורקים מסדינים וחולצות. לדבריו, גם כשלא יכלה יותר לעזור לו מבחינה רפואית, היא המשיכה לדבר איתו, לעודד אותו וללטף לו את הראש".
יצאה מבחירה מהממ"ד הבטוח
עד הרגע האחרון בני משפחתה של עמית קיוו שהיא תינצל. לדברי אחותה, הם "לא האמינו שהצבא לא יגיע, וגם לא ידענו מה מספרם של המחבלים. בשעה 13:50 היא כתבה לנו שהיא לא חושבת שהם ישרדו את זה, ושנהיה חזקים אם יקרה לה משהו. בשעה 14:00 התקשרתי אליה והיא אמרה לי שהם ירו לה ברגל והרגו את כולם. זאת הייתה שיחה מאוד קצרה, 15 שניות בסך הכל, ואז היא התנתקה".
באותו הרגע חביבה הבינה שאיבדה את אחותה. את גופתה מצאו רק ימים אחרי, כשעל ידיה הכפפות בהן טיפלה בפצועים. היא אף הספיקה להכין לעצמה חוסם עורקים. "היא קבורה ליד אבא שלי. אמא שלי ויתרה על חלקת הקבר שלה", אומרת חביבה.
"הסיפור שלה נגע בהרבה אנשים בישראל ובעולם", מסכמת חביבה. "אישה צעירה בת 22 שנשארת מבחירה בקיבוץ, שיוצאת מבחירה מהדירה שלה, מהממ"ד הבטוח למרפאה ברגע שהיא מבינה שיש פצועים. ששומרת על חמלה ואנושיות ומפזרת אור וחום במקום של אכזריות ענקית וחושך גדול. היא הפכה לסמל".