סרן אורי מררי / צילום: דובר צה''ל
אירועי 7 באוקטובר תפסו את סרן אורי מררי בצפון עם הגדוד שלו. מררי, המתגורר בבאר שבע עם אשתו שני, סטודנטית לרפואה, הוא מ"פ רובאית בגדוד 605. "תפסנו קו וסגרנו שבת, ומאז היינו בקרבות בצפון", הוא מספר בשיחת טלפון, הפעם מצאלים בדרום. המעבר של מררי מהצפון דרומה כלל גם פציעה ואשפוז בבית חולים.
מררי נפצע ב-9 באוקטובר. "קיבלנו התראה על חוליה שניסתה לחדור לישראל באזור ערב אל-עראמשה", הוא אומר. "ניהלנו שם קרב שבמהלכו המג"ד נפצע בצלעות ואני נפצעתי ברגל. בקרב הזה נהרג סגן מפקדה החטיבה המרחבית 300, סא"ל עלים עבדאללה".
במהלך הקרב, לאחר שכבר נפצע, מררי זיהה את המחבל. הוא ירה בו והרג אותו. "הלכתי אחורה ושמתי על עצמי חוסם עורקים. עליתי בקשר לדרוש פינוי למג"ד, שהיה פצוע בטן", הוא נזכר. את החובש שטיפל בו ובמג"ד הוא מכנה "סופרמן". מעבר לכך שהציל את חייהם, הספיק גם להרוג מחבל. במקביל, סמל המחלקה לקח פיקוד.
את המג"ד פינו לרמב"ם, ואת מררי לאדמית, שם קיבל טיפול רפואי. לאחר מכן הועבר לבית החולים בנהריה. "הכדור פגע בירך העליונה, ולמעשה חתך את העורק הראשי. מזל שהספקתי לשים בזמן את חוסם העורקים, כי איבדתי 2.5 ליטר דם. הרופא, שזיהה את החור בעורק ושכל הדם זורם לשריר, העביר אותי לניתוח בהכרה מלאה כדי להדביק את העורק מבפנים".
"סתם תופס מיטה"
לאחר האשפוז, מררי תוכנן לעבור שיקום בן שלושה חודשים, אלא שהדברים התגלגלו אחרת. "אחרי 30 שעות בבית החולים הלכתי. אמרתי שזה לא בשבילי, ושבבית כבר אסתדר. היו שם אנשים עם פציעות חזה, אבל אני בסדר, סתם תופס מיטה", הוא מסביר.
בנובמבר הפלוגה של מררי ירדה לדרום והחלה להתאמן. בעזה היא ביצעה משימות של השמדת תשתיות וצירים, והובילה את הלחימה על הקרקע. "היה לי חשוב להיות בקשר עם החיילים, וביקרתי אותם פה ושם", הוא אומר. "רציתי שהם יראו אותי עומד על הרגליים, אחרי שראו אותי פצוע בשטח". שלושה שבועות אחרי אשפוזו הוא הפתיע את חייליו בעזה.
איך הם הגיבו?
"שמחו מאוד. מאוד התרגשתי לחזור להילחם יחד. היה לי מאוד חשוב".
מה עברת בחיים שהכין אותך להתמודדות הזאת?
"זה חינוך מהבית. ההורים שלי מאוד מסורים לעבודה. אבא שלי איש ביטחון ואמא שלי הייתה מנהלת בית ספר. היום הם פנסיונרים בכאילו, עובדים יותר שעות מעובד רגיל במשק. החינוך שקיבלתי מהם הוא כשיש משימה, עושים אותה. בנוגע לחזרה, זו רוח הגדוד, זו הרוח של חיל ההנדסה".
איך משפחתך הגיבה לכך שזמן קצר אחרי הפציעה חזרת להילחם?
"ההורים מאוד גאים. אבא הבין אותי, אמא קיבלה את זה קצת יותר קשה. אשתי לביאה. היא אמרה לי שזה כמו לראות תינוק שגדל מגיל 0 ל-26 תוך שלושה שבועות. היא התרגשה לראות אותי רץ, אבל התבאסה שחזרתי לגדוד. למרות זאת, היא קיבלה את זה".
פחדת לחזור לגדוד אחרי הפציעה?
"בהיתקלות עצמה לא חשתי פחד, כי אנחנו עובדים על פי תרגולת ולא חושבים יותר מדי. היום, לקראת הכניסה, אחרי פציעה, פינוי ואשפוז, יש איזשהו פחד, אבל זהו פחד טוב. אני מנהל את הפחד, כך שאהיה קר רוח ולא אאבד את העשתונות".
"איך אפשר להשתחרר"
האם האירוע הזה שינה אותך?
"7 באוקטובר היה יום מכונן עבורי יותר מיום הפציעה. הייתי אמור להשתחרר בספטמבר הבא והיו לי ספקות בנוגע לעתיד. היום אני אומר לעצמי: איך אפשר להשתחרר, יש פה משהו גדול שצריך לשמור עליו. אני רוצה להמשיך להגן על המדינה".