סנ''צ דביר ארובס / צילום: דוברות המשטרה
"הם אומרים לי 'יורים עלינו. תעזרו לנו. אנחנו פצועים', ואז מתחילות ההודעות של 'נגמרת לנו התחמושת'. אני מבין שברגע שזה יקרה אני לא אוכל להציל אותם. הם עם אקדחים בלבד והמחבלים עם נשק אוטומטי", משחזר מפקד תחנת המשטרה בשדרות, סגן ניצב דביר ארובס. "אני שומע את הייאוש מחלחל לקול שלהם. זה ייחקק בזיכרוני לנצח. יש שמחה על מי שהצלחנו להציל, אבל חילצנו מהגג לצערי שני שוטרים הרוגים וארבעה שוטרים פצועים".
התוכניות של ארובס לאותה השבת היו ללכת לתפילת שמחת תורה ולחגיגות בבית הכנסת, אך כמו רבים במדינה התעורר ב-7 באוקטובר לצלילי אזעקות ומטח כבד. "נכנסתי עם אשתי ובתי לממ"ד ותוך כדי התארגנתי ללכת לעבודה. לאחר כמה דקות יצאתי לכיוון התחנה. היה ברור שזה לא היה יום אזעקות שגרתי, אבל עדיין לא תיארתי לעצמי עד כמה".
בדרך ארובס עצר לסייע בזירת נפילה, בדיעבד התברר שהרגעים הספורים הללו אולי הצילו את חייו. באותה העת בדיוק חדרו מחבלים לתחנה והחלו במסע ירי. "לצערי כמה שוטרים שמיהרו כמוני לתחנה נתקלו שם במארב. אני התעכבתי קצת בזירת הנפילה. בשלב הזה אני לא מבחין בשום דבר חריג, עדיין אין קריאות בקשר שמלמדות על מה שקורה, אך בעודי עולה ברחוב שמוביל לתחנה אני מבחין ברכב עם אדם ירוי, אזרח, שמידרדר מולי ושומע יריות ברקע, בקרבתי. אני מבין שמתנהל קרב בתחנת המשטרה. אין לי מושג מי נגד מי ולמה.
"הנחתי שיכול להיות שם מארב או אירוע לא שגרתי, אז התקרבתי לתחנה מכיוון אחר, שבו אני פחות חשוף. אם הייתי ממשיך בדרך הרגילה לא יודע אם הייתי בחיים היום".
עשרות מחבלים חמושים בכבדות מול שבעה שוטרים
בקרבת התחנה חבר למפקד המחוז, ניצב אמיר כהן, ולקצין האג"ם המחוזי מתי צרפתי, והם הסתערו עליה. איתם היו רבש"צ שדרות רונן גבאי ושוטר התחנה רמי כהן. "התקדמנו בריצה תחת ירי, והצלחנו לחלץ שני צעירים שנקלעו למקום ברכב ונפצעו", הוא ממשיך לגולל את האירועים. "אנחנו מקבלים אש מסיבית, קצין האג"ם ועוד שוטר נפצעים. הירי נמשך כל הזמן, ועל הדרך נזרקים לכיוון שלי שני רימונים, שלמזלי הרב לא התפוצצו. ניסינו להתמגן אבל אין לאן לברוח כי הכל תחת ירי. באותו רגע אין פחד, אין היסוס ולא עובר לנו בראש שום דבר חוץ מלהילחם ולהגן על הבית".
תוך כדי הלחימה ארובס מדבר עם השוטרים שנותרו בתחנה והתבצרו על הגג. "הם לא נותנים למחבלים לצאת לגג, בתנאים בלתי אפשריים, מול כוח נשק כבד. אני מדבר איתם בקשר ובטלפון וצריך להרגיע אותם, לעודד אותם להמשיך להילחם, ולצד זה אני ממשיך בעצמי את הלחימה כדי לחלץ אותם".
אלא שמול שבעה שוטרים וחיילים שנלחמים מבחוץ, בתחנה התבצרו 25 מחבלים חמושים בכבדות. עשרה מחבלים נוספים נהרגו בסביבות התחנה. "בשלב הראשון לא הבנו שמדובר במספר כל כך גדול של מחבלים. על הגג התנהל קרב הרואי, זרקו עליהם רימונים והם הדפו אותם והצליחו לחסל מחבלים שניסו להיכנס לגג".
בשדרות נפלו באותו יום שבעה שוטרים מהתחנה, ושלושה מתחנות אחרות שהצטרפו לקרב. "אבל אף אחד מהמחבלים לא יצא חי", אומר ארובס. "ובזכות הלחימה העיקשת השוטרים הללו, עם הכוחות שהצטרפו לקרב הזה, נמנע אירוע הרבה יותר גדול. המחבלים חשבו שהם ינטרלו את המשטרה ואז יצאו למסע הרג בעיר. השוטרים נלחמו בגבורה ומנעו טבח של אזרחים".
אין ברירה אלא למוטט את התחנה על ראשי המחבלים
בשלב מסוים הצטרפו לקרב כוחות ימ"מ, אך המחבלים היו מבוצרים ומחומשים היטב. לאחר 25 שעות וחילוץ כל השוטרים מהתחנה, החליט מפקד המחוז שאין ברירה אלא למוטט את התחנה על ראשי המחבלים. "35 מחבלים רק באזור התחנה עם כמות אמצעי לחימה גדולה, הם הכירו את התחנה, למדו עליה וידעו לאן להגיע, אבל לא תיארו ששוטרים עם אקדחים בלבד ילחמו בהם בתעוזה ויסכלו את מסע ההרג שלהם. היה צורך לקבל החלטה קשה של הריסת התחנה כדי לעצור אותם.
"ביום ראשון בבוקר אני מבין שאין לי תחנת משטרה כי הכול נמחץ ונהרס ואני צריך להרים את השוטרים שלי, להיערך להלוויות, להמשיך את הלחימה בזירות חדירה אחרות בעיר ולדאוג לפינוי המשפחות ממנה". הפינוי כלל גם את אשתו ובתו: "הן היו 22 שעות בממ"ד ללא חשמל. דיברנו רק כשהסתיים הקרב על התחנה. ביום שלישי הן התפנו".
אחרי ארבעה ימים בלבד החליט מפקד המחוז להקים את תחנת משטרת שדרות מחדש במיקום אחר בעיר. "תלינו בתחנה החדשה בגאווה את דגל ישראל ודגל המשטרה. אף אחד לא יפיל את רוחנו, אנחנו חזקים. עברתי משבוע של כאב על הלוויות 10 שוטרים, ניחום אבלים וביקור משפחות הפצועים ישר לתקומה, להקמת תחנה חדשה. זה תהליך רגשי לא פשוט, אבל מה שנתן לי את הכוחות הוא השוטרים שנלחמו ונרצחו והשאירו לנו מורשת ומוטיבציה להמשיך להיאבק על הבית. ב-7 באוקטובר בכל הגזרות של המחוז הדרומי, השוטרים היו המגן האנושי הראשון".