בין הדוב והמטבח המנצח: כיצד הפך השף הטלוויזיוני לגיבור התרבות החדש

1

בטקס גלובוס הזהב ה-81, שהתקיים בחודש שעבר, קטפה הסדרה האמריקאית "הדוב" שלושה מהפרסים המרכזיים: הסדרה הקומית הטובה ביותר, השחקן הטוב ביותר בסדרה קומית והשחקנית הטובה ביותר. כמעט במקביל, בסוף דצמבר ליתר דיוק, עלתה ב"יס" העונה השנייה של הסדרה הישראלית "הטבח".

● 5 הערות|הסיפור המדהים מאחורי הציור האבוד של גוסטב קלימט שהתגלה השבוע
● 5 הערות|קולקציית המגפיים החדשה של קמפר מכניסה אותם לליגה של הגדולים

על אף שעלילות הסדרות ממוקמות בערים בשני קצוות תבל, הדוב מתרחשת בשיקגו והטבח בתל אביב, הן ממוקדות באב טיפוס דומה, שעוצב בצלמו של השף הבריטי הנודע גורדון רמזי: טבח כישרוני וחם מזג המנהל ביד רמה את מטבחו הכאוטי, בינות הפס הקר והפס החם, הצלחות, המחבתות, הסכינים, הסירים, העובדים הרבים, לקוחותיו התובעניים והמנות המהוללות מעשה ידיו. אלא שכל סדרה, בדרכה, מצליחה לחתור תחת הגנריות הזו ולברוא תחתיה גיבור עם ניואנסים, אפיונים, דחפים, תשוקות וחולשות משל עצמו. כלומר, להפוך אותו לאינדיבידואל.

2

הצופה הישראלי טובע בתכני אוכל. הרוויה הזו, כמובן, אינה ייחודית לטלוויזיה הישראלית והיא משתקפת גם מלוחות השידורים האירופאיים והאמריקאיים. כאן, לצד ערוצי קולינריה ייעודים, משודרות התוכניות "המטבח המנצח" ו"בייק אוף" (שידורי קשת), "בואו לאכול איתי" ו"אנחנו על המפית" (כאן 11), "אוטו אוכל" ו"אהרוני וגידי" (רשת 13); וסרטים דוקומנטריים ועליליתיים אודות שפים ומסעדות דוגמת "שף: סרט על אנתוני בורדיין", "ג'וליה", "אלוף הראמן: תבואו כל יום", "המסעדה הטובה ביותר בישראל", "התפריט" ו"השף".

בעתיד, כשאנתרופולוג יחקור את העת הזו הוא יקבל את הרושם שאת רוב זמנו השחית הצופה המערבי בצפייה קטטונית בסופלה שקרס לתוך עצמו, או בשף שיצא מדעתו מעל סיר מהביל. אם יחזור עם מסקנות עגומות לגבינו, אי אפשר יהיה להאשים אותו.

3

כתוצאה מריבוי תוכניות הריאליטי, סדרות הדרמה, הסרטים העלילתיים והיצירות הדוקומנטריות, נולד בשני העשורים האחרונים גיבור תרבות חדש - השף. אותה דמות אנונימית במצנפת וסינר לבנים, שהיתה אמונה על התוויית האופי הקולינרי של המסעדה, יצירת המתכונים, תכנון התפריט, סגנון המנות והכשרת הסגל, הגיחה מבין צללי המטבח אל קדמת הבמה הטלוויזיונית והקולנועית, ומשם התפשטה לזירות שטרם נצפתה בהן קודם: תוכניות אקטואליה, ועדות בכנסת, שערי מגזינים נחשבים, איפה לא. השפים אינם בוללים רק אומלטים, יש להם גם דעות, שיש אף שמוצאים אותן מעניינות!

כיום, השף אוחז בהון סימבולי השווה בערכו לא פחות מזה של הסופר, המשורר, הפילוסוף, הקולנוען והמוזיקאי, מי שמתוקף יצירותיהם פורצות הדרך, סגנונם הייחודי והישגיהם הרוחניים נחשבו עד לפני כמה שנים לבעלי החזקה, הטבעיים והיחידים, על התואר "גיבור תרבות".

4

בספרם "אנציקלופדיה של הרעיונות", ד"ר דוד גורביץ' וד"ר דן ערב הגדירו מהו גיבור תרבות: "… אפשר להגדיר גיבורי תרבות כאנשים מפורסמים שתרמו תרומה יוצאת דופן לתרבות הכללית. הם הצליחו לחרוג מן התחום הצר של אמנותם, מעמדם ועיסוקם והפכו לדמויות מתוקשרות המציתות את הדמיון הכללי. בהיותם מושא להערכה, להערצה ולהזדהות הם מתקבעים בזיכרון הציבורי כאייקונים תקופתיים, המייצגים לעתים קרובות את עצם זרימתו של הזמן והשינויים ההיסטוריים שהוא מחולל".

אפשר להתווכח אם לקדרת בשר ביין ועשבי תיבול, מעשה ידיו של שף יצירתי ככל שיהיה, תרומה יוצאת דופן לתרבות, אבל מה שבטוח שהעיסוק האובססיבי בה מייצג נאמנה את הזמן הזה, הבולמוסי עד זרא, בו אנחנו פוקדים מסעדות, עורכים סעודות לחברים, מתיירים בחו"ל בעקבות מסעדות נחשבות, מתפלמסים בשיחות סלון על תרוודים, מחליפים מתכונים, ממלאים את הרשתות החברתיות שלנו בצילומי מנות זוהרים, מוקסמים מזיגוגים וצילחותים, צופים בתוכניות אוכל וחוזר חלילה.

5

הן "הדוב" האמריקאית והן "הטבח" הישראלית נוצרו מתוך מודעות לכוח המשיכה של גיבור התרבות החדש. אלא שגם צופים, שגסטרונומיה אינה מעניינת אותם כהוא זה, מצליחים להישאב אליהן; אופי הדמויות הראשיות - כרמן ברזאטו (ג'רמי אלן וייט) ב"הדוב" ודורי שחר (גל תורן) ב"הטבח", - מצליח להאפיל על תכונת המטבח, יופי המנות או נדירות הפרודוקטים, עד כדי ייתורם המוחלט. וזו גדולת הסדרות הללו: הן יכולות להתרחש בכל לוקיישן, מכון לשטיפת מכוניות או בחללית של נאס"א, ועדיין הן יהיו מעניינות מכוח הדבר החשוב באמת בחיים, שאין לו שום קשר לאוכל, והוא האישיות.