חדר פיזיותרפיה. המחסור יחריף / צילום: באדיבות ההסתדרות
אף שכעיתון כלכלי, אנו דוגלים באחריות פיננסית, יש מקרים שבהם מוכרחים להכיר שישנם חובות שאי אפשר לכסות. כזה הוא החוב שאנחנו, החברה הישראלית, חייבים לנפגעות ולנפגעים במלחמה - בחזית ובעורף, בגוף ובנפש. אז נכון, את החוב הזה לא נוכל להחזיר במלואו, אבל עדיין מוטלת עלינו החובה לעשות עבורם כל מה שאפשר.
והצעד הראשון והבסיסי ביותר הוא לדאוג לשיקומם. השיקום הוא מסע ארוך ומייסר שדורש התמסרות לטיפולן של ידיים מקצועיות: פיזיותרפיסטיות, מרפאות בעיסוק, קלינאיות תקשורת. אבל - וזה אבל חשוב - לשירותי הבריאות האלה יש ביקוש אדיר גם בשגרה, כאשר מרביתו מגיע מילדים עם מוגבלות ומבוגרים בגילי 65 ומעלה. אם כן, המשימה היא לראות כיצד ממשיכים לספק את השירות הבסיסי הזה לאוכלוסיות הללו - ובמקביל לתת מענה גם למטופלים החדשים.
אז הצורך ברור. מה שפחות ברור הוא איך מספקים אותו. כבר בשנת 2020 היה מחסור משמעותי במרפאות בעיסוק (2,570), בקלינאיות תקשורת (2,189) ובפיזיותרפיסטיות (1,947). "טוב", תגידו, "עברו כבר יותר משלוש שנים, אולי המצב השתפר בינתיים?". ובכן, אל תעצרו את נשימתכם. אבל את הסיפור הזה צריך לספר מההתחלה.
לקריאת הדוח המלא לחצו כאן
מחסור של שנים
תחילה, יישור קו. המונח "מקצועות הבריאות" מכוון לתחומי עיסוק מוגדרים המוסדרים בחוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות. החוק כולל שמונה מקצועות בריאות, כאשר לענייננו, נתייחס בעיקר לשלושה מהם: ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה וטיפול בהפרעות תקשורת (קלינאי תקשורת).
עכשיו נחזור אחורה בזמן. עד 2017. במאי אותה שנה, מבקר המדינה מוציא דו"ח בעניין "טיפולים בתחום התפתחות הילד". הממצא העיקרי: יש מחסור גדול בכוח האדם הטיפולי באותם מקצועות בריאות שהזכרנו. המחסור בכוח אדם מוביל לזמני המתנה ממושכים לאבחונים ולטיפולים במכונים וביחידות להתפתחות הילד. כמה ארוכים? לעתים הם מגיעים אפילו ליותר משנה. לשם השוואה, היעד של משרד הבריאות הוא 3 חודשים. כן, הפער הוא עד כדי כך גדול.
מה שעוד בולט בדו"ח המבקר, במיוחד על רקע המלחמה, הוא המחסור החריף במקצועות הבריאות דווקא באזור הדרום. על פי נתוני משרד החינוך שהוצגו מספר חודשים לאחר מכן, שליש מהמשרות בתחום מקצועות הבריאות במוסדות החינוך המיוחד בדרום אינן מאוישות.
הממצאים החמורים שהוצגו בדו"ח המבקר החלו להניע דינמיקה של עיסוק הולך ומתגבר בנושא. בעקבותיו, למשל, התקיימו דיונים רבים בוועדות הכנסת השונות בנושא המחסור הגדול בכוח אדם במקצועות הבריאות ובצורך האקוטי למצוא מענים ופתרונות לצמצומו.
הרפורמה שהכזיבה
והנה, בספטמבר 2020, הגענו לנקודת ציון משמעותית במאמץ לצמצם את המחסור בכוח האדם במקצועות הבריאות במערכת הציבורית. אז נכנסה לתוקפה "הרפורמה בהתפתחות הילד" שמטרתה להחזיר מטפלים ממקצועות הבריאות לשירות הציבורי ולהגדיל את מספר המטופלים והטיפולים במערך התפתחות הילד (שמורכב מהמקצועות הרלוונטיים לענייננו). זאת, על מנת לשפר את זמינות המערך ולקצר את זמן ההמתנה לתורים, להגדיל את היקף הטיפולים הניתנים בשירות הציבורי ולטייב את איכותם - ולהפחית את הנטל הכלכלי של המשפחות הפונות לקבלת טיפולים בשירות הפרטי.
התקוות היו בשמיים. אבל כגודל הציפיות, כך גודל האכזבות. הרפורמה, למרבה הצער, לא השיגה את יעדיה. קופות החולים לא הצליחו להגדיל את היצע המטפלים באופן משמעותי ולצמצם דרמטית את זמני ההמתנה.
אפילו משרד הבריאות מודה שהרפורמה נכשלה. כפי שציינו נציגיו, אומנם קופות החולים הצליחו להגדיל את מספר הטיפולים שניתנו, אבל לא בהיקף המצופה. אף שרואים בשטח ירידה קטנה בהמתנה לזמן הטיפולים והאבחונים, זו רחוקה מלפגוש את יעדי התוכנית. גם כספים שהובטחו ליחידות להתפתחות הילד העומדות בפני חשש קריסה - לא הועברו עד עצם היום הזה.
כל זה חייב את הממשלה להפיק לקחים. ואכן, באוקטובר 2021, פורסם דו"ח מקצועות הבריאות - שהוא המסמך המסכם של הצוות לבחינת פערי כוח אדם במקצועות פיזיותרפיה, קלינאות תקשורת וריפוי בעיסוק. הצוות הוקם כחלק מפרויקט סקירת הוצאות - תהליך בהובלת צוות ממשל במשרד ראש הממשלה ואגף תקציבים במשרד האוצר, שמטרתו לשפר את יעילות הקצאת המקורות הממשלתיים ולהגביר את יכולת השליטה בתקציב המדינה על ידי בחינה סדורה ומחזורית של חלקי התקציב. הצוות כלל נציגים בכירים ממשרד ראש הממשלה, משרדי האוצר, החינוך, הבריאות, העבודה והרווחה.
אחת הקביעות המרכזיות בדו"ח היא שמצוקת כוח האדם הטיפולי, בעיקר בתחום התפתחות הילד, צפויה להתגבר. בהקשר זה, צריך לדעת שהמגזר הציבורי הוא המעסיק הגדול ביותר של בעלות המקצוע ממקצועות הבריאות, אם באמצעות משרדי ממשלה ואם באמצעות גופים ציבוריים במישרין או בעקיפין. נקודה זו מובילה לאמירה חשובה נוספת של הדו"ח, לפיה משק כוח האדם במקצועות הבריאות לא מתנהל כשוק חופשי, אלא תלוי ברגולציה מאסיבית של המדינה על גופיה השונים, כך שהגעה לאיזון בין מרכיבי הביקוש וההיצע מחייב התערבות ממשלתית.
הבשורה הגדולה בדרך?
אז מה עושים? כדי לטפל בבעיות החמורות שהוצפו בדו"ח, בפברואר 2022 הממשלה קיבלה החלטה שעניינה, באופן לא מפתיע, "תוכנית להתמודדות עם פערי כוח האדם במקצועות הבריאות". החלטה זו - מספר 1140 - שמה לה למטרה לייצר מענה הוליסטי וכלל־משרדי לפערי כוח האדם בשירות הציבורי במקצועות הפיזיותרפיה, קלינאות התקשורת והריפוי בעיסוק.
לצורך זה, ההחלטה אימצה את הדו"ח מ-2021, ועל בסיסו פירטה משימות, הגדירה לוחות זמנים והטילה אותן על הגורמים הרלוונטיים, בראשם משרד ראש הממשלה, אגף תקציבים במשרד האוצר, משרד הבריאות ומשרד החינוך - בדגש על המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) והוועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת).
מכאן גם חשיבותה של החלטה 1140, שבאה לייצר תכנית מדינית מקיפה למגוון האתגרים במשרדי הממשלה השונים על מנת לספק מענה מתכלל ושלם מתוך ראייה רוחבית. לא נגזים אם נגיד שההחלטה הייתה בשורה גדולה שזרעה תקווה אמיתית שהנה, הממשלה מבינה את גודל המצוקה, הדחיפות והבהילות ורואה לנכון לייצר פתרון יסודי לבעיה האקוטית.
גולת הכותרת של ההחלטה הייתה הקביעה שיגובש, אחת ולתמיד, מסמך מדיניות ובו המלצות למערך פתרונות ישימים בטווח הקצר, הבינוני והארוך להתמודדות עם הפער במקצועות הבריאות - תוך התייחסות לסוגיית התקציב הנדרש. הדו"ח, כך נקבע בהחלטה, יתפרסם בתוך 180 יום - כלומר, באוגוסט 2022. יש למה לחכות.
איחור של שנה וחצי
החודשים עברו. מת אב ומת אלול, גם נאסף תשרי - אבל הדו"ח בושש לבוא. שנה הלכה, שנה באה - והפרסום לא נראה באופק. נחסוך לכם את ההמתנה: הדו"ח פורסם רק בינואר 2024 - איחור של כמעט שנה וחצי ביחס לתאריך היעד שנקבע בחגיגיות אי שם בפברואר 2022. ומה שלא פחות חשוב הוא שתאריך ההגשה יצא רק ימים ספורים לפני העברת תקציב 2024, כך שספק אם ההמלצות התקציביות יוטמעו גם בשנה זו. עוד שנה חלפה.
אחת הנפגעות של העיכוב הזה היא תוכנית התמריצים לטווח קצר. בין היתר, דובר שם על מתן מענקים זמניים לתמרוץ ההיצע והגדלת שעות העבודה במוסדות ציבוריים. התוכנית - שהייתה אמורה להתפרסם כבר לפני יותר משנה וחצי - הייתה יכולה להשפיע ישירות על כניסת מטפלים לשירות הציבורי. אלא שמלבד שברירי ידיעות שאפשר ללקט פה ושם, לא ברור מתי התוכנית תתפרסם ואם היא בכלל תתוקצב. דאגה ל"טווח קצר" כבר לא תהיה פה.
איך בממשלה מסבירים את העיכוב הזה? אנחנו שמענו כל מיני הסברים. נטען, למשל, שהעיכוב נובע מחילופי ממשל ומורכבות הפיתוח וההתאמה של מנגנון מוסכם ליישום המשרדים הרלוונטיים. הסבר אחר תולה את האיחור במורכבותה של הסוגיה המאגדת אוסף בעיות ואתגרים חוצי משרדים וגופים ציבוריים שונים, שחייב עבודת עומק לאיסוף המלצות מגובשות כמקשה אחת, שכן אימוץ חלקי של פתרונות לא יועיל בכדי להשיג את המטרה והתוצאה הרצויה.
חוץ מזה, נשמעה גם טענה שגורמי הממשל לא רצו לפרסם את הדו"ח ללא מקור תקציבי ליישומו. כלומר, עוד בטרם פרסום דו"ח ההמלצות, עלה כי אמנם הסתיימה עבודת הצוות הבין משרדי לגיבוש ההמלצות, אך הוא לא נכלל בתקציב המדינה לשנת 2023. לפיכך, נטען אז כי מחפשים "פתרונות יצירתיים" באיגום משאבים לתקצוב התוכנית מהמשרדים המעורבים בהכנת המשימות שבהחלטת הממשלה.
אנחנו יכולים להוסיף על ההסברים הללו גורמים נוספים שאפשר לזהות אותם כחסמים עיקריים. הראשון הוא חוסר תכנון תקציבי. סעיפי ההחלטה נעדרים קביעת או הגדרת תקציב ברור לגבי יישום ההחלטה. דוגמה מאלפת היא שתחת סעיף התקציב בנוסח ההצעה, מצוין בזאת הלשון: "תקציב - לא רלוונטי".
חסם נוסף הוא הגדרת זמנים לא ריאלית. אף שכולנו בעד יישום מהיר של החלטות, כאן לוחות הזמנים היו שאפתניים מדי - כשלמשימות מורכבות מאוד נקצבו לעתים שבועות ספורים בלבד. התוצאה, כפי שראינו, היא איחורים קיצוניים.
היבט נוסף שראוי לציין בהקשר זה הוא היעדר השקיפות בהתקדמות העבודה ובמידת יישום ההחלטה. זהו אלמנט משמעותי שרשמיו, גם אם אינם ניתנים למדידה ברורה, בהחלט עלולים גם הם לתרום לחוסר המוטיבציה של מטפלות להישאר במגזר הציבורי, באין התקדמות לפתרון נראה לעין.
איך יוצאים מהמשבר?
ובכל זאת, מה כן יש במסמך הזה? בדו"ח יש סקירה נרחבת של המלצות להתמודדות עם פערי כוח האדם בשירות הציבורי בטווח הבינוני והארוך. ההמלצות הללו כוללות שורת צעדים בשלושה צירי פעולה: הגדלת ההיצע של בעלי המקצוע, הגברת האטרקטיביות של העבודה בשירות הציבורי והגברת היעילות של העבודה בשירות הציבורי - תוך מתן דגש לחיזוק תשתית הנתונים ושיפור העבודה הבין־משרדית. לפי הצוות שגיבש את הדו"ח, כדי לתת מענה ראוי לאתגרים אלה באופן האפקטיבי והיעיל ביותר, מומלץ ליישם כמכלול את ההמלצות שהובאו.
אם נסתכל על ההתנהלות הממשלתית במבט קצת יותר רחב, נראה שהממשלה אכן ניסתה לעשות ניסיון לפתור, גם בטווח המיידי וגם בטווח הרחוק, את פערי כוח האדם של המטפלות במקצועות הבריאות במגזר הציבורי - ומכאן להשפיע על השירות שמקבלים אין ספור ילדים ובוגרים.
ובהחלטה 1140 אכן יש היגיון יישומי וביצועי. דווקא מהסיבה הזו, מפתיע לגלות שההחלטה לא תוקצבה ובדו"ח ההמלצות, המהווה אחד התוצרים מרכזיים לה, אין תכנית פעולה לביצוע לפי תעדוף והערכות תקציביות. אם ההחלטה לא תתוקצב בהתאם, ההחרפה במחסור במטפלות והרעבת השירות הציבורי רק תלך ותחמיר - כשהראשונים לשלם את המחיר יהיו הילדים עם הצורך במענים מיוחדים.
הדרך לצאת מהמשבר עוברת בשינוי סדר העדיפויות הממשלתי. דוגמה לכך אפשר למצוא במשרד הבריאות. הטיפול בתכנון כוח אדם ארוך טווח במערכת הבריאות מבוזר בין יחידות שונות במשרד הבריאות. בעוד שתכנון כוח האדם לרפואה, למשל, נמצא תחת מינהל תכנון אסטרטגי וכלכלי שבו מועסקים כלכלנים ואנשי מדיניות, תכנון כוח האדם למקצועות הבריאות בהם עסקינן, מצוי תחת אגף מינהל ומשאבי אנוש, שעוסק בכלל בנושאים מנהלתיים ורישוי מקצועי. ביזור האחריות פוגע ביכולת לנתח את הצרכים וליישם את צעדי המדיניות. לכן, בממשלה מצהירים שיוקם אגף במשרד הבריאות שיעסוק בדיוק בנושא זה וינהל את כלל הממשקים הרלוונטיים באופן מרוכז.