המשורר ואמן התה היפני, סֶן נוֹ רִיקְיו / איור: גיל ג'יבלי
ד"ר שוֹעִי רז הוא חוקר ומלמד פילוסופיה והיסטוריה של הרעיונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב; יוצר, מתרגם, עורך ובלוגר
כשזרמי מחשבה מנהלים ביניהם זיקות היסטוריות וחברתיות מעמיקות, אין שום קושי להעמיד את הדברים בפריזמה של השפעת המוקדם על המאוחר, ולעיתים, כמו שמראים מחקרים רבים, מתקיימים בין זרמי מחשבה קרובים או דתות שכנות יחסי גומלין.
● כך השפיעה הקבלה על תפיסותיו של האינטלקטואל הארגנטינאי הידוע
● 6 הערות|על ההשפעות המרגיעות של המוזיקה על נפש האדם
ריטואלים דומים ביהדות ובתרבות הזן בודהיסטית
תופעה מרתקת, שקשה מאוד למצוא לה הסבר מניח את הדעת, היא הזיקה הקרובה בין כמה מנהגים שמקורם בתרבות הזן בודהיסטית ביפן ובין כמה מנהגים שמקורם בתרבות היהודית, הקשורים לימים הנוראים ולחג הסוכות.
בין המאה ה-12 ותחילת המאה ה-13, הוקמו ביפן מנזרים זן בודהיסטיים על ידי הנזירים הסיניים מִיוֹאַן אִיסַאי (1215-1141) ודוֹגֶן זַ'נְגִ'י (1253-1200). זאת ועוד: נוסעים וסוחרים בינלאומיים ערביים, ובהם גם יהודיים, הגיעו לסין כנראה כבר במאה ה-10, ואנו יודעים כי בסין נוסד הזן בודהיזם כמה מאות שנים קודם לכן. אף על פי כן, קיימת הנחה לפיה ייתכן כי יש במין האנושי נטייה ליצור ריטואלים דומים ואף מקבילים, העונים על אותם צרכים אנושיים.
הקשר בין דנדון פעמון לקול השופר
ה-Joya No Kane הוא טקס המתקיים במקדשים זן בודהיסטיים בליל ראש השנה, ובו מאזינים מתכנסים במקדשים לקולו של פעמון ארד ענק, המדנדן 108 פעמים, כנגד החטאים החמורים של האדם. רק מי שמאזין בריכוז לצלצולי הפעמון נטהר מהחטאים שביצע בשנה החולפת, ופנוי לקבל את השנה החדשה כמי שזכה לסליחה.
מתבקש להשוות בין הריטואל הזן בודהיסטי הזה ובין הריטואל היהודי של 100 תקיעות שופר, שמצווים לשמוע בכל אחד מימי ראש השנה. ההלכה היהודית עומדת על חובת הכוונה, ולפיה רק מי שמכוון את ליבו, בריכוז מלא, יוצא ידי מצוות שמיעת קול שופר.
לגבי טעמי שמיעת קול השופר, נמנו בכתבים יהודיים סיבות רבות: החל בזיכרון עקידת יצחק, והברית שנכרתה עם אברהם וצאצאיו בעקבות כך; דרך הצורך לעורר את הישֵנים מתרדמתם. כלומר להביא את אלו המשוכנעים שהכול אצלם כשורה להתעורר בכל זאת, להרהר במעשיהם; וכלה בכך שהעולם יוכל להיות נדון לפנים משורת הדין.
חשוב לציין כי קיימים כמה הבדלים מהותיים בין הטקסים. אם ההאזנה לפעמון המקדש היפני פוטרת את האדם מחטאיו שחטא בשנה הקודמת, הרי שעל פי התלמוד הבבלי וממשיכיו, רק צדיקים גמורים נדונים כבר בראש השנה. הבינוניים, אלו שאינם צדיקים ואינם רשעים, התשובה תלויה ועומדת להם עד לאחר תפילת הנעילה של יום הכיפורים, ויש שהרחיבו את ימי התשובה עד הושענא רבה (היום השביעי של חג הסוכות), אשר רק בו מתבצע חִתּוּם הדין האחרון.
משמע שביהדות ההאזנה ל-100 קולות השופר היא חובה, אבל היא אינה מכפרת לאדם על כל חטאי השנה החולפת, אלא רק מכינה אותו לדרך שעליו לעבור עד מוצאי יום הכיפורים או עד ליל הושענא רבא.
בנוסף, ההלכה נהגה להקל בשמיעת 30 קולות שופר בלבד (במקום 100) לחולים או לציבור שאינו יכול להתעכב יותר (למשל, במצב של סכנה). אין הפחתה דומה ב-Joya No Kane, אולי מפני שההשתתפות בריטואל, מראש ועד תום, בכוונה מלאה, היא תנאי בל יעבור בכדי שאדם יזכה בכפרה.
חדר התה היפני הפשוט והנקי
לטקסים זן בודהיסטיים בסין וביפן, אלה הכרוכים בהכנת התה, היסטוריה ארוכה. במאה ה-9 הקדיש המשורר הסיני לוּ יוּ (804-733 לספירה) את החיבור Cha Jing (ספר התה) להיבטים השונים הנדרשים על מנת להפיק תה משובח.
תרבות התה הסינית הגיעה אף היא ליפן יחד עם מִיוֹאַן אִיסַאי והוא נטל עמו שתילים של צמחי התה המשובחים ביותר ביפן כששב לסין.
עד המאה ה-16 הפך ה-Cha No Yu, טקס התה, "המים החמים של התה", לריטואל מפותח ומורכב. המלומד, המשורר ואמן התה היפני, סֶן נוֹ רִיקְיוּ (1591-1522) אסף את כל המסורות הקודמות ועיצב את הטקס מחדש.
לריקיוּ מיוחס תיאור ה-Sukia, חדר תה הנראה כמו ביתן גינה סמוך לצמחייה ולנוף. הוא הדגיש ששביל הגישה אליו חייב להיות נקי, שקישוט החדר בזרים מוסיף ליופיו ושיש להשאיר את יופיו פגום ובלתי מושלם. כמובן כן כתב שחשוב לשמור על פשטות ונקיון החדר כמקום תפילה.
מקום לשהות בו ולשוטט במחשבות
האינטלקטואל היפני אוקאקורה קאקוזו (1912-1863), תיאר ב"ספר התה" את ה-Sukia כמקום שבו יכולים השוהים בו לשוטט במחשבותיהם, מבלי מפריע, וכך כתב:
"חדר התה (Sukia) אינו מתיימר להיות יותר מסתם צריף - בקתת קש, כפי שאנו מכנים אותה. הסימול הגראפי המקורי של סוּקייה פירושו "מעון הדמיון".
לאחרונה, אמני תה רבים החליפו סימולי לשון סיניים שונים על פי תפיסתם את חדר התה, ולפיכך המונח סוּקְיַיה עשוי לסמל גם "משכן המקום הפנוי" או "מעונו של הלא סימטרי".
"זהו מעון האשליה. מפני שהוא מבנה בן חלוף שנבנה כדי לתת מקום לדחף פיוטי. הוא משכן הרִיק, מפני שאין בו שום קישוט, לבד ממה שאפשר לשים בו כדי לספק איזה צורך זעיר של הרגע. הוא משכן אי הסימטריה, מפני שהוא מוקדם להערצת הפּגוּם-הבלתי שלם. היות שנבנה כך, מושארים בו כמה פרטים בלתי גמורים, כדי שהדמיון יוכל לשחק בהשלמתם".
[אוקאקורה קאקוזו, "ספר התה", תרגום: יורם קניוק, סדרת עופר האיילים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996, עמ' 62-61].
קאקוזו כתב במקום נוסף על השאיפה לכך שה-Sukia יהפוך למקום מפגש רוחני עבור מתבוננים, ולאו דווקא חדר התבודדות: "חדר התה היה נווה מדבר בישימון הקודר של הקיום, שבו עוברי אורח יגעים יכלו להיפגש על מנת ללגום מן המעיין המשותף של הערכת האמנות" [שם, עמוד 41].
ה-Sukia הוא מקום בו עוצרים ומשתהים על החולף, על המשתנה ועל המתמיד בעולם, ומהרהרים ביופי הדברים ובעצבותם.
כאן מתבהרת גם הזיקה בין ה-Sukia ובין מדיטציה או הרהור קיומי פילוסופי.
באופן דומה, היציאה מהבית אל הסוכה, בהּ אוכלים, לומדים ויש הנוהגים גם להתפלל בהּ ולדור בהּ כל שבעת ימי חג הסוכות, עשויה אף היא להוות מקום שכזה.