כרזת ''הצרעה הירוקה'' של ברוס לי. דיאלוגים שנונים מסרטי קונג פו / צילום: Reuters, ARCHIVIO GBB / CONTRASTO
1
כשקוונטין היה בן 8 שאל את אמא שלו איך היא מרשה לו לראות סרטים שלכל שאר הילדים אסור. והיא ענתה לו: "קוונטין, מדאיג אותי יותר שאתה צופה בחדשות. שום סרט לא יפגע בך".
דברים דומים אמרה אמי, שהייתה משוגעת על סרטים. כשאמרו לה בחשש שבסרט כלשהו שרציתי לראות יש עירום, אמא שלי ענתה: "בחדשות יש אלימות, רצח, אונס, התעללות וזה מה שבאמת מסוכן. לא סקס".
לחצו כאן כדי לקרוא בחינם את הפרק הראשון בספר של טרנטינו
2
טרנטינו נולד בטנסי וגדל באולמות הקולנוע של אמריקה בשנות ה-70, תור הזהב של התרבות בכלל והסרטים בפרט. בספר שלו "מחשבות על קולנוע", שיצא בחודש שעבר, מוקדשים פרקים לסרטים של אז, "הארי המזוהם", "נהג מונית" ו"הבריחה מאלקטרז". הוא ראה אותם בקליפורניה וזוכר לפרטי פרטים סצנות, שחקנים, רכילויות וביקורות. "מול בית הקפה של בן פרנק, שכן קולנוע טיפני", מספר טרנטינו על הקולנוע שבו ראה את סרטי תרבות הנגד של הסטלנים. לנו היה את קולנוע רינה בחולון, "כלבי הקש" ו"הגשר על הנהר קוואי", ואת קולנוע סבוי וארמון שהציגו את "וודסטוק" ו"המסעדה של אליס". התרבות האמריקאית המקומית והמקורית של טרנטינו הייתה התרבות הזרה שלנו. רחוקה מן העין אבל מאוד קרובה ללב הצעיר. הם אכלו המבורגרים ושתו מילקשייק. אנחנו קנינו פלאפל אחרי הסרט.
3
דמיון גדול ממה שניתן לשער יש בין הממואר של קוונטין לבין הנערים הישראלים שגדלו פה בקריות, בבאר שבע או בחולון של הסבנטיז. ב"כלבי אשמורת" שלו ב-1992 ובעיקר ב"ספרות זולה" ב-1994 היה משהו מוכר. המזון התרבותי שאכלנו היה זהה. הוא וגם אני עבדנו בחנות להשכרת קסטות וידיאו. טרנטינו בקליפורניה, אני במרכז קיראון בקרית אונו.
● הבינה המלאכותית חותכת עלויות ומעלימה את הפגמים של השחקנים על המסך הגדול
● על נוסטלגיה ו"רטרומאניה": החיפוש אחר ביטחון ונחמה בימים מעורערים
הסרטים עיצבו אותנו. קסמו לנו הדיאלוגים השנונים שנלקחו מסרטי קונג פו וסרטי פשע, האירוניה וההומור המוזר ששולבו בסצנות של אלימות פרועה, הססגוניות, השכונות של לוס אנג'לס, זוויות הצילום הבלתי שגרתיות, המוזיקה של "שאפט" והמפלצות מהבי-מוביז. טרנטינו הלך לראות את "הבריחה מכלא הנשים" ואת "סנדקית ושמה קופי" בכיכובה של פאם גריר האגדית, בשכונות הפחות טובות של העיר. אנחנו ראינו את זה בקולנוע "רון" בחולון. גם את "גודזילה" ו"שאגת הדרקון", ""כוכב הקופים" ו"ברוס לי איש הזעם" ראינו באותן שנים.
4
תענוג צרוף לקרוא את "מחשבות על קולנוע" של טרנטינו, כי תשוקתו לקולנוע, למוזיקה, לפופ ולשנות ה-70 היא מלהיבה ומדבקת. כל פרק פה הוא כרטיס כניסה לסרט אחר, וגם בסרטים "החשובים" וגם בסרטי ה-B, טרנטינו ממקד את המבט במה שעובד או לא עובד בו, בקולנועיות של היצירה, ללא שיפוטיות של "גבוה" מול "נמוך". זו יכולה להיות ההזדהות של הקהל עם הצלף שמתבונן דרך כוונת הרובה בזוג גברים בדייט, בסטיב מקווין הכוכב הגדול של "בוליט", בפוליטיקה הסמויה והמתח בין המפקח קלאהאן לבין המערכת ב"הארי המזוהם", האלימות הזכרית והגבריות השבירה ב"גברים במלכודת", הבלבול והרצון של טראויס הגיבור של "נהג מונית" לצאת ו"לנקות את הרחובות מהזוהמה", יכולת הבימוי האפקטיבית של דון סיגל ב"הבריחה מאלקטרז" או התסריט הדתי של "כרך למבוגרים בלבד" של שרדר מ-1979.
5
ואם אהבתם את זה, קחו עוד שניים. "אי.טי ואמנות אהבת הקולנוע", ספר עם מאמרים של קובי ניב על קולנוע וניתוחיו האישיים לסרטים מ"אי.טי" (סטיבן ספילברג) ועד "סיפור פשוט" (דייויד לינץ'). ניב מנתח 15 סרטים ו-4 סדרות טלוויזיה (5 מהם ישראליים), ובכולם דמותו של האב נעדר-נוכח וזה מרתק ממש, גם אם לא מסכימים לכל הפרשנויות האישיות שניב נותן ליצירות ולסדרות, כולל "סיינפלד". (הוצאה פרטית/ קובי ניב).
לחצו כאן כדי לקרוא בחינם את ספרו של קובי ניב
6
השלישי והיפה הוא "ארבע-מאות המלקות וסרטים אחרים" (הקיבוץ המאוחד) של הכלכלן פרופ' ירון זליכה, שבוחן דרך "הקונפורמיסט" של ברטולוצ'י ו"יוג'ימבו" של קוראסווה את תרבות העדר לעומת האינדיבידואל והמחשבה החופשית. הוא חוזר ל"סולאריס" ו"סטאלקר" הגאוניים של אנדריי טרקובסקי הרוסי, ומפליג משם להרהורים על מנהיגות, אנטישמיות וסכנת המנהיג המושחת ("מזימות בינלאומיות", "האדם השלישי"). בין היתר הוא נוגע גם באנטניוני ובמי אם לא, טרנטינו.