הבורר הכריע, ו־48 בעלי דירות ניצחו את בעלי הפנטהאוזים בבניין בוויכוח היסטורי

פרטי המקרה: בני הזוג רכשו יחד דירה במהלך חיי נישואים שבמסגרתם נולדו להם שתי בנות. לאחר הפרידה נשארה האם עם הבנות בדירה ולימים רכשה את חלקו של הבעל.

בהליך המזונות הזמני נקבע כי הבעל ישלם 5,000 שקל מזונות נוסף על משכנתה שהוא משלם בגובה 13.5 אלף בחודש ונוסף על הוצאות הדירה.

הבעל הגיש תביעה להחזיר לו מחצית מתשלומי המשכנתה ששילם ממועד הקרע ועד שהאישה רכשה את חלקו בדירה - תקופה שנמשכה ארבע שנים. הוא טען כי תשלום המשכנתה הוא חיוב הוני, להבדיל ממדור (השתתפות בעלויות מגורים), ולכן אשתו לשעבר התעשרה על חשבונו.

האישה טענה כי המשכנתה היא חלק מהמזונות, כאשר המשכורת שלה היא 10,000 שקל (הבעל טען ל-12 אלף שקל), בעוד שהוא מרוויח כ-90 אלף שקל.

בית משפט לענייני משפחה חייב את האישה להחזיר כרבע מיליון שקל לבעל. היא הגישה ערעור, ובית המשפט המחוזי ביטל את החיוב, בנימוק כי תשלום המשכנתה הוא המדור שבו מחויב האב, וגובהו סביר. על כך הגיש האב בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שהוכרעה השבוע. בעבר ניתנו קביעות סותרות על־ידי העליון, וכתוצאה מכך בתי המשפט למשפחה הוציאו פסיקות לא אחידות.

השופטים נעם סולברג, דוד מינץ ואלכס שטיין הסדירו את הסוגיה וקבעו הלכה ברורה, שלפיה לאב יש זכות עקרונית לקבל בחזרה תשלומי משכנתה ששילם על חלקה של האישה לאחר שנפרדו, אך האישה זכאית לקזז את דמי המדור שהבעל מחויב לשלם. כלומר, אם היתרה שמתקבלת חיובית, בת הזוג לשעבר תשלם לבן הזוג; ואם היתרה שלילית, בן הזוג ישלם לה.

יחד עם זאת, במקרה הנוכחי נקבע כי בית המשפט המחוזי קבע ללא ראיות כי תשלומי המשכנתה ששילם האב הם הוצאות מגורים סבירות, ולכן יש קיזוז מלא. מאחר שלא נערך בירור עובדתי בעניין, העליון החזיר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, שיבחן אם הסכומים אכן שווים. 

את האם ייצג עו"ד יוסף הרשקוביץ. את האב ייצגו עורכי הדין שרון ליכט־פטרן ואורי גיל, שמסרו: "לאחר שנים רבות של אי־ודאות משפטית, בית המשפט העליון מבהיר כי תשלום המשכנתה הוא תשלום הוני שיש לקזז בהליכי הרכוש, אולם במקביל כי יש לקיים דיון ענייני לגופו של עניין האם יש לבן הזוג או לילדים זכות שחלק או כל תשלומי המשכנתה ייחשבו כתשלומי מדור (ובמקרים מתאימים ולעתים אף המדור יכול להיות גבוה מתשלומי המשכנתה). אף שבנסיבות העניין האב שייצגנו זכה בערעור, פסק הדין חשוב במקרים אחרים גם לאימהות המבקשות מדור. אין מקום להניח יותר כי תשלומי המשכנתה נחשבים אוטומטית כתשלומי מדור או להפך".

משמעות הפסיקה: כשהגבר ממשיך לשלם גם את חלקה של האישה במשכנתה, היא מחויבת להחזירו, בקיזוז תשלום המדור. 

מספר תיק: 1061/24

פרטי המקרה: בית המשפט לענייני משפחה בחדרה קבע לאחרונה, בהחלטה עקרונית, כי ככלל יש לפרסם פסקי דין והחלטות של בתי המשפט לענייני משפחה, בהשמטת פרטי הצדדים.

ההחלטה חשובה, כי ברירת המחדל היא שההחלטות לא מפורסמות לציבור, כל שופט מחליט אם לפרסם, ולכן קיימים פערים בין שופטים בחשיפת פסקי הדין וההחלטות לציבור.

ההחלטה אומנם לא מחייבת ערכאות אחרות, שכן מדובר בערכאה הראשונה, אך היא מניחה עקרונות יסוד מצד שופטת משפחה בסוגיית הפרסום, והיא ברוח דברים שכבר נקבעו על־ידי בג"ץ לפני מספר שנים, שלפיהם יש לבצע שינוי תפיסתי.

בפסק הדין החדש של השופטת יפעת שקדי־כץ, התבקש פרסום צו הגנה שניתן לקטינים להורים גרושים במסגרת פרשה שנחקרה על־ידי המשטרה וסוקרה בהרחבה בתקשורת. האם ביקשה לפרסם את החלטת צו ההגנה. האב התנגד לפרסום. אחת הטענות החוזרות על עצמן מצד צדדים שלא מעוניינים בפרסום, ואף על־ידי שופטים, היא שיש לבחון את החשיבות הציבורית בפרסום.

ואולם שקדי־כץ שמה דגש על החשיבות במתן תמונה מציאותית ומלאה לציבור לגבי המצב המשפטי בישראל. לעמדתה, פרסום הכרעות הוא "עניין חשוב כשלעצמו, בעל תכלית עצמאית, וזאת ללא כל תלות וקשר מחייב בחשיבותה המשפטית או הציבורית של ההחלטה או פסק הדין עצמו.

"ככלל, אני סבור, כי יש להרבות ולפרסם הכרעות שיפוטיות של בתי המשפט לענייני משפחה, ובכלל כך החלטות שגרתיות שאין בהן כל חידוש, שכן ניהול ההליכים מבלי שהפירות של ניהולם (פסקי דין והחלטות) מוצגים לציבור הרחב פוגע באמון הציבור, ואינו מאפשר לציבור לכלכל צעדיו ולבחון את הסיכון והסיכוי בניהול הליך ואת ההתפתחות המשפטית שחלה בהכרעות השגרתיות שאינן מכילות חידוש משפטי".

במקרה הנוכחי נקבע כי הפרסום הנרחב בתקשורת על־ידי גורמים אחרים, שכלל תיעוד שאפשר זיהוי של בני משפחה, אינו מהווה שיקול לפרסום ההחלטה. השופטת התלבטה נוכח הפגיעה שהייתה, והחליטה לבסוף שמוצדק לפרסם ללא הפרטים המזהים.

את האם ייצגו עוה"ד ארתור שני, רונית א' זיסמן, רותם כהן ועומר בללי. את האב ייצגו עוה"ד קרן הכהן ועדי בוקר.

משמעות הפסיקה: יש לפרסם ככלל החלטות של בתי משפט לענייני משפחה תוך שמירה על פרטיות הצדדים. 

מספר תיק: 50251-03-24

פרטי המקרה: 48 בעלי דירות במתחם בניינים ברחוב ארתור רובינשטיין בשכונת הגוש הגדול בתל אביב טענו כי הגגות שמעל לדירות הגג שייכים לכלל הדיירים, וכך גם זכויות הבנייה העתידיות. שלושת בעלי דירות הפנטהאוז טענו כי הגג שייך להם. בעלי הדירות הגישו תביעה ב־2021 לבית המשפט המחוזי בתל אביב, להצהיר כי הגגות משותפים. התיק הועבר בהסכמה להכרעת הבורר, השופט בדימוס יצחק ענבר.

החודש אושר פסק הבוררות על־ידי השופט גלעד הס, ולפיו התקבלה התביעה, כך שהוצהר כי גגות הבניינים שייכים לכלל בעלי הדירות, וכך גם זכויות הבנייה העתידיות.

המחלוקת עסקה בפרשנות הסכם השיתוף שנכרת בשנות ה־90 בין בעלי הזכויות אז. בעלי הדירות היום רכשו את הדירות מאותם בעלי זכויות. בהסכם השיתוף שבמחלוקת נכתב: "כל אימת שצד יבחר דירת גן ו/או דירת פנטהאוז, ככל שתהיינה יחידות כאלה בבניין, הבחירה תכלול את שטחי הגן ו/או הגג הצמודים אליה".

הבורר בחן את כלל ההסדרים שנערכו מאז, כאשר ברירת המחדל היא שהגגות שמעל לדירות הגג, וזכויות הבנייה הקיימות והעתידיות, שייכים לכלל בעלי הדירות. הבורר בחן את האופן שבו בוצעה חלוקת הדירות הלכה למעשה, ובין היתר מצא כי הגגות בשלושת הבניינים הוגדרו בהיתרים כ"רכוש משותף", מבלי שיועדו להיות מוצמדים לדירות הגג.

"בהסכמי השיתוף הותנה מפורשות כי תוכניות ההיתרים, היינו, התכנון, תהווינה את אבני־המסד ומקור חיותן של תוכניות החלוקה", קבע הבורר. לפיכך הוא קבע כי מכיוון שהגג נמצא מעל לקומת הפנטהאוז, ולא צמוד לה, ולאור היתרי הבנייה - הוא אינו כלול בהסכם. לכן הגגות שייכים לכלל הדיירים.

הנתבעים חויבו לשלם 120 אלף שקל שכר־טרחת עורכי הדין של התובעים. את התובעים ייצגו עורכי הדין משה בלטר ונרם אבו ח'יט ממשרד בלטר, גוט, אלוני. הנתבעים יוצגו כל אחד בנפרד על־ידי עורכי הדין רמי פילו, נתן רסקיו ורועי סלוקין.

משמעות הפסיקה: כדי להחריג שטחים מהשטח הציבורי, ההוראות צריכות להיות מפורשות כדי שיחייבו את בעלי הזכויות. 

מספר תיק: 30150-07-21