| 31.05.2024
צילום: רויטרס
אם הייתם הולכים עכשיו ביער לבדכם, במי הייתם מעדיפים להיתקל, דוב או גבר זר? השאלה התמימה לכאורה הזאת החלה להסתובב ברשתות החברתיות לפני כמה שבועות, והיא הפכה ויראלית במיוחד בזכות סרטון שעלה בחשבון הטיקטוק ScreenshotHQ, שתיעד את תשובותיהן של כמה נשים. כולן העדיפו להיתקל בדוב.
בתגובות לסרטון, נשים רבות נוספות חשפו את העדפתן לדוב: "הוא חי ביער, בעוד שהגבר אולי עקב אחריי לשם", "שמעתי שדובים אינם מתקיפים אם לא מתגרים בהם", "אני פוחדת מדובים מגיל צעיר, ועדיין מעדיפה את הדוב", "לפחות לגבי הדוב, אני יודעת מראש מה הכוונות שלו ויכולה להיזהר" - אלה היו רק חלק מהנימוקים.
● חזית המדע | החוקר שמנסה לפרק את המיתוס של אלברט איינשטיין
● חזית המדע | המדען שהמציא את הציפרלקס מודה: "היה רגע שבו התרופה נגד דיכאון כמעט נגנזה"
השאלה הזאת חזרה ועלתה מאז בכל הרשתות החברתיות וגם בכלי התקשורת הממוסדים, ובכל פעם התגובות סוערות. מצד אחד נשים ראו בה הזדמנות להנכיח ולהדגים את תחושת הפחד מגברים שבה הן חיות, ומצד אחר גברים הזכירו שרובם לא יתקפו נשים - לא ביער ולא במקום אחר. עם זאת, כשהם נשאלו מי הם מעדיפים שימתין ביער לבת שלהם, הדוב קיבל פתאום יותר קולות.
הדיון הזה הוצג כדוגמה למאבק בין המינים, אבל הוא גם דוגמה לאופן שבו אנחנו תופסים סיכונים ממשיים שעלינו לבחור ביניהם. האם אנחנו מוכשרים לעשות את זה בלי ליפול להטיות סטטיסטיות?
חישוב המבוסס על נתוני אמת אינו דומה כמובן לחישוב אינטואיטיבי שנשים וגברים מבצעים. שאלת הדוב או הגבר היא מקרה קלאסי של חשיבה באמצעות "מערכת 1" במקום ב"מערכת 2", כפי שכינה אותן זוכה פרס נובל פרופ' דניאל כהנמן. מערכת 1 עושה קיצורי דרך חישוביים והערכות גסות ביותר, ולכן מפספסת בהגדרה את התשובה הנכונה. אבל במקרה הזה, מה בדיוק היא מפספסת? מהן ההטיות שמפעילים משיבים שונים שגורמים להם לענות בביטחון גמור תשובות הפוכות?
"כל הסיפור מתחיל בעובדה אחת פשוטה", אומר פרופ' דינו לוי, מומחה בנוירו-כלכלה ובנוירו-שיווק מהפקולטה לניהול ע"ש קולר ובית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב. "נשים מותקפות לעתים הרבה יותר קרובות על ידי גברים מאשר על ידי דובים. לכל אישה יש אינסוף דוגמאות מהמדיה וגם דוגמאות מהסביבה הקרובה שלה, או אפילו מעצמה, להתקפות על נשים מצד גברים, ומעט מאוד דוגמאות להתקפות של דובים על נשים, אם בכלל".
אלא שזו לא השאלה, הוא אומר. בעולם של השאלה, אנחנו עוסקים בהסתברות מותנית, מושג לכאורה פשוט בסטטיסטיקה, שלבני אדם יש בכל זאת קושי אינהרנטי לתפוס. "אנחנו לא שואלים מה הסיכוי שאישה תותקף על ידי גבר או תותקף על ידי דוב במהלך חייה הנורמליים - הנתון הזה כל הזמן נכנס לנו לפריים ורק מטעה אותנו. השאלה היא מה הסיכוי להיתקף בתנאי. כלומר, כאשר אנחנו כבר בחדר עם גבר או בחדר עם דוב".
כדי לדעת מהי ההסתברות המותנית, עלינו לדעת מהו המונה, כלומר, כמה תקיפות מתרחשות בכל שנה על ידי גבר או על ידי דוב, אבל גם מהו המכנה - כמה מפגשים מתרחשים בכל שנה. נחלק כל מונה בכל מכנה, ונדע מה שיעור הסיכון של כל גורם, וענינו על השאלה.
ההטיה, אומר לוי, נובעת מכך שיש כל כך הרבה יותר מפגשים בין גברים רנדומליים לבין נשים, אפילו ביער, מאשר בין נשים או גברים לבין דובים. לדעת לוי המכנה מוטה מאוד לטובת דובים: כל כך הרבה מפגשים עם גברים, וכל כך מעט דובים.
פרופ' דינו לוי / צילום: תמר מצפי
"זה כמו שאומרים שרוב התאונות קורות ליד הבית. זה נכון! אבל איפה רוב האנשים בדרך כלל נוסעים? ליד הבית שלהם, כמובן. זה לא באמת אומר שיותר מסוכן לנסוע 30 קמ"ש ברחוב שלי מאשר 100 קמ"ש בכביש 40".
תשובתו האינטואיטיבית של לוי היא שעדיף לאישה לפגוש גבר ביער, משום שרוב הגברים אינם תוקפים. ומה לגבי רוב הדובים? הוא מודה שאינו יודע. "מאוד קשה להשיג את הנתונים הללו, עד כדי כמעט בלתי אפשרי".
אז יצאנו לחפש את הנתונים, בעזרתה של פרופ' טליה מירון-שץ, שעשתה את הדוקטורט שלה אצל כהנמן וכיום מרצה בפקולטה למינהל עסקים בקריה האקדמית אונו. "אינטואיטיבית, העדפתי לפגוש גבר על פני דוב", היא אומרת, "כי הרי אני פוגשת כל כך הרבה גברים ביום יום, ורובם בסדר גמור. אבל כששאלתי את הבת שלי, היא אמרה שהיא הייתה בוחרת בדוב. חיפשתי את הנתונים כדי להראות לה שגבר הרבה יותר בטוח מדוב, אבל לצערי כשראיתי את הנתונים בפועל, התחלתי להרגיש פחות נוח".
ומהם הנתונים? נתחיל מהדובים. בכתבה שפורסמה ב"נשיונל ג'יאוגרפיק" במטרה להרגיע את הציבור אחרי התקפה קטלנית של דוב בילוסטון פארק ב-2015, נכתב שהסיכוי להיפגע מדוב הוא 1 ל-2.1 מיליון. זה נשמע נהדר, אבל 2.1 מיליון מה? האם מתוך 2.1 מיליון מפגשים בפועל עם דוב? או מתוך 2.1 מטיילים בילוסטון בכל שנה? או שבכלל מתוך 2.1 מיליון אנשים שנולדים בארה"ב אחד יותקף במהלך חייו על ידי דוב?
הסיבה שנתון ה-2.1 מיליון נשמע לנו נהדר בלי להבין אותו היא שהמוח שלנו נוטה לחלק סטטיסטיקה של סיכונים לשלוש קטגוריות: מספרים שקרובים לאפס מקוטלגים כ"ממש לא מסוכן", "פחות מסוכן מתאונת דרכים", "אז מה, נפחד מהכול ולא נצא מהבית?"; שיעור גבוה מ-50% מתחיל להיתפס כסיכון ממשי. ביניהם, בטווח משתנה אצל כל אחד מאיתנו, ישנה הקטגוריה "אולי זה מסוכן ואולי לא", ושם פועלת ביתר שאת הטיה אחת שקשורה לשאלה אם אנחנו יכולים לדמיין את זה קורה לנו אישית. נגיע לזה בהמשך.
אם נחזור לדובים, הצלחנו למצוא נתונים ברורים יותר. בשנים 1980-2015, הגיעו 104 מיליון איש לפארק ילוסטון ו-38 מהם נפצעו בעקבות מפגש עם דובים. על פי נתוני הפארק, אחד מכל 10 אנשים שמגיעים לפארק רואה דוב. כלומר, אפשר לומר שמתוך 10.4 מיליון "מפגשים" עם דוב (רובם מרחוק) היו 38 פצועים, כלומר, כארבעה פצועים למיליון מפגשים.
נציין עוד כי בילוסטון מסתובבים דובי גריזלי, הנחשבים מסוכנים יחסית, וגם דובים שחורים הנחשבים פחות מסוכנים. אין שם דובי קוטב, שנחשבים הכי מסוכנים (אנחנו אולי מדמיינים אותם יושבים על קרחון ושותים קולה, אבל ניתן דווקא להיתקל בהם ביער, אם הוא צפוני מאוד).
טליה מירון שץ / צילום: איל יצהר
ועכשיו לגברים, השאלה הכואבת באמת. לדברי מירון-שץ, 25% מהנשים חוות פגיעה משמעותית מצד גבר במהלך חייהן, כלומר נרצחות, נאנסות או עוברות תקיפה מינית חמורה. זה כמובן לא אומר ש-25% מהגברים הם פוגעניים. אנס אחד יכול לתקוף בפועל אלפי נשים. אז בואו נעשה רגע ניסוי מחשבתי המניח שכל תוקפן תקף אלף נשים במהלך חייו. אם בישראל הותקפו 25% מהנשים (2.2 מיליון), כדי לעמוד ב"מכסה", נדרשים לכל הפחות 2,000 תוקפים, 4 מכל 10,000 גברים. המספר הזה יכול להתחיל לתת תחושה מדוע מפגש רנדומלי יכול להעלות חשש, למרות טיעון ה"לא כל הגברים".
רגע, אבל ידוע שרוב התוקפים הם אנשים מוכרים לנתקפת, לא? ואם כך, הסיכון מגבר רנדומלי ברחוב הוא נמוך עוד יותר. ובכן, לא בדיוק. לפי מחקר שפורסם בארה"ב ב-2004, בהובלת פרופ' ג'פרי ג'ונס מאוניברסיטת מישיגן, 76% ממקרי האונס מבוצעים על ידי אדם מוכר, ומתוכם הרוב (68%) מבוצעים על ידי מכר מקרי, כלומר, לא בן זוג ולא קרוב משפחה. כלומר, פרופיל של תקיפה אופורטוניסטית דומה למדי לגבר ביער. ההבדל הזה לא מאוד עוזר לקייס של הגברים מול הדובים, ולוי מזכיר שוב את ההסתברות המותנית: "רוב התקיפות מבוצעות על ידי אנשים שהכרנו קודם, כי אנחנו לא מוצאים את עצמנו לעתים קרובות לבד בחדר עם אנשים שאנחנו לא מכירים".
"השכיחות של האירוע היא רק חלק מהסיפור", אומרת מירון-שץ. "צריך לכפול אותה בחומרה שלו. במקרה הזה, נכון שהרוב המוחלט של הגברים הם בטוחים לגמרי, אבל האירוע הוא כל כך חמור, שאיך זה בכלל מנחם אותי?"
הסופרת שריל סטרייד הגיעה למסקנה דומה לאחר שחוותה את ניסוי הגבר-דוב במציאות, כאשר טיילה במשך יותר מחודש בשביל הרכס הפסיפי במערב ארה"ב. סטרייד נתקלה בדוב אחד (שלא תקף) ובעשרות גברים שהיו מועילים ממש מבחינתה. אבל גבר אחד החל להתקרב אליה באופן מאיים. הוא לא הספיק לפעול לפני שהגיעו אנשים אחרים לאזור, אך המחשבה של סטרייד באותו רגע הייתה שאם היה עושה מה שהיא הניחה שהוא רוצה לעשות, כל הטיול, כל מה שהרגישה לאורכו - רגעי הקושי, ההתגברות וההעצמה - הכול היה הופך חסר ערך, והרגע הזה היה צובע את כל החוויות שלה.
לדברי מירון-שץ, גם בקבלת החלטות רפואיות, כאשר אחד התרחישים מאיים מאוד, הוא מערער לגמרי את היכולת לקבל החלטות מבוססות סטטיסטיקה. היא מדגישה במחקריה את האופן שבו לרוב בני האדם נוח יותר לעבד נתוני שכיחות (לדוגמה, שלושה מכל מאה אנשים ילקו במחלה) מאשר נתונים באחוזים, בעיקר כשעלינו להשוות בין שתי אפשרויות. במחקר שלה על נשים שהיו צריכות להחליט אם לעבור בדיקת מי שפיר, היא מצאה שהצגת הנתונים באופן מסוים משפיעה על ההחלטה, כך שעלינו להיות בררנים לגבי האופן שבו אנחנו צורכים את הנתונים שלנו.
מירון-שץ מציינת הטיה נוספת, והיא הזמינות. "כשאני מנסה להבין עד כמה שכיח דבר מסוים, המוח מכוון אותי - בטעות - להסתמך על התשובה לשאלה כמה קל לי לדמיין אותו, והקלות הזאת מושפעת מאוד מהשאלה כמה דימויים כאלה כבר קיימים לי בתודעה", היא אומרת. "לכן קמפיין מפעל הפיס מציג אנשים שמתקשרים אליהם להודיע להם שהם זכו. אם נוכל לדמיין את זה, תהיה לנו תחושה כאילו זה יותר שכיח".
כזכור, מירון-שץ בחרה באינסטינקט ראשוני בגבר ולא בדוב, ובכל זאת היא אומרת: "עבדתי במרכז סיוע לנפגעות אונס ואני יודעת מה גברים עושים לנשים באופן לא נדיר, ואין לי שום דימוי בראש להתקפה על ידי דוב".
נשים שהתייחסו לשאלה ברשתות החברתיות חשפו בתגובותיהן את האופן שבו הן מדמיינות את התקיפה על ידי גבר: "אם דוב יתקוף אותי, אני לא אתבייש לספר על כך"; "אם דוב יתקוף אותי, לא ישאלו אותי מה לבשתי"; "לא אצטרך לבלות דקות ארוכות בשיחת נימוסין עם הדוב בעוד אני מנסה להבין אם הוא מתכוון לתקוף אותי בהמשך השביל או לא". אף אחת מהן לא אמרה "טוב, לפחות גבר כנראה לא יחורר לי קודם את המעיים ואז ילעס אותי בעודי חיה", תרחיש אפשרי לגמרי במקרה של דוב.
אחד הרכיבים המשמעותיים בשאלת הגבר והדוב הוא המסגור שלו. כהנמן ושותפו למחקר עמוס טברסקי, וממשיכי דרכם הרבים, הראו שהמסגור משפיע באופן משמעותי על האופן שבו נתפוס סיפור מסוים. "לכל פרט שמספרים לנו יש סיבה", אומרת מירון-שץ. "אם שמו במשפט אחד דוב, גבר ויער, שזה מקום אפלולי, אנחנו מתכוננים לחשוב על סיטואציה מסוכנת, וכך מניחים שגם הגבר הוא מזן הגבר המסוכן".
כל פרט שנוסיף עשוי לשנות את התמונה. לדוגמה, בחלק מהמקומות, השאלה לא הייתה "את מי היית מעדיפה לפגוש ביער" אלא "עם מי היית מעדיף להיות תקוע ביער", ואז נשים ענו שבמקרה כזה הגבר יכול לעזור. במקרים אחרים צוין כבדרך אגב שדוב גריזלי שוקל עד 380 ק"ג וגובהו כשהוא עומד על שתי רגליו האחוריות הוא כ-2.7 מטרים. האם המידע הזה משנה את התשובה?
"ומה אם במקום יער ודוב היינו אומרים נחש במדבר?", שואלת מירון-שץ. "במקרה הזה, אפילו לפני בדיקה בפועל של סטטיסטיקות תקיפה על ידי נחשים, ההרגשה המתקבלת היא אחרת. ואם היו אומרים לנו לבחור בין דוב ביער לגבר עם מפה? פתאום לגבר יש לכאורה סיבה להיות שם, חוץ מלתקוף אותנו. פתאום הסבירות שהוא יהיה מועיל עולה".
ישנה טענה בתחום בריאות הציבור שאם נציג לאנשים התנהגות בריאה או לחלופין התנהגות לא בריאה כנורמטיבית, יש יותר סיכוי שהם יפעלו בהתאם לה. האם הדיון הזה בגברים פוגענים מעלה את ההסתברות שגברים יחשבו שזה נורמטיבי, ויתקפו יותר?
"אני לא יודעת אם הגענו למצב שבו גברים רואים תקיפה כדבר נורמטיבי, חס וחלילה, אם כי יש איזשהו סיכון שאנחנו עלולים להגיע לשם. מה שכן עלול לקרות הוא שנשים יגבילו את עצמן מלהסתובב ביער, אף שנראה שבסך הכול אין הרבה סיכוי להיפגע שם, לא על ידי גבר ולא על ידי דוב.
"לא היינו רוצים להגיע למצב כמו בתחילת 'סיפורה של שפחה', שבשם ההגנה על נשים מונעים את החופש שלהן. זו אולי הסכנה הכי גדולה".