מה גרם לפוליטיקאי הגרמני יהודי לשנות את דעתו על אנטישמיות?

בשבועות האחרונים, לקראת הבחירות לפרלמנט האירופי שיתקיימו ביום ראשון, סרגיי לגודינסקי חורש את גרמניה. יותר מ־30 הופעות ציבוריות בשלושה שבועות, מספר הפוליטיקאי הגרמני, על במות באירועי קמפיין גדולים או ברחוב כדי לפגוש מצביעים. "כמעט בכל מקום שבו האירוע מוכרז מראש", הוא מספר, "באים מפגינים פרו־פלסטינים לצרוח עלינו".

● פרויקט מיוחד | הסטארט-אפים הישראליים שגילו איך להפוך את הזבל שלנו לזהב
● הצוללת | רונן ניר מקרן PSG: "תחומי הליבה של ההייטק בדרך להשתנות" 

הקול של לגודינסקי אכן נשמע צרוד כשאנחנו מדברים באמצע מאי, בדרכו לעוד אירוע בפוטדסאם. "אתמול הייתי על הבמה בנירנברג עם אנלנה (ברבוק, מנהיגת מפלגת הירוקים - א"א), והייתה תחרות בקהל בין הפלסטינים לפשיסטים מימין מי צועק חזק יותר. בסופו של דבר היינו צריכים להעביר את המסר שלנו, אז צעקנו כדי להתגבר על הקריאות. כולנו נמצאים תחת לחץ עצום". 

בגיל 48 לגודינסקי קוטף ללא תחרות רבה את תואר הפוליטיקאי הגרמני הבכיר ביותר ממוצא יהודי. בבונדסטאג, הבית התחתון של הפרלמנט הגרמני, אין חברים יהודים. גם לא בבית העליון. מתוך כמעט 100 נציגים גרמנים שנבחרו לכהן כחברי הפרלמנט האירופי לגודינסקי הוא היהודי היחיד. למעשה, אפשר לספור על יד אחת את כל היהודים המכהנים בו. 

לגודינסקי אינו רץ על הטיקט היהודי, אבל גם לא מסתיר את ההיסטוריה הפרטית שלו. הוא הגיע לגרמניה מרוסיה כנער, בן פחות מ-18, פליט יהודי עם הוריו שמצאו את עצמם במחנה מהגרים במדינת שלזוויג־הולשטיין, לפני שהשתלב בהצלחה רבה במדינה. "דוד שלי עבר לישראל", הוא אומר, "אבל אנחנו התייעצנו והחלטנו להישאר באירופה". בבחירות הקודמות היה במקום ה-12, אבל בימים אלה הוא מספר שתיים ברשימת מפלגת הירוקים לפרלמנט האירופי.

 לגודינסקי (שני משמאל) וצמרת הירוקים. באירוע בחירות בגרמניה החודש / צילום: Reuters, Annegret Hilse

"לא פרו־ישראלי, פרו־הוגנות"

את הכהונה האחרונה שלו הקדיש לגודינסקי בין היתר לסוגיות יחסי חוץ, בעיקר עם רוסיה, שהפכה לאיום הגדול ביותר על האיחוד האירופי אחרי המתקפה על אוקראינה. אבל הוא גם עומד בראש ועדת יחסי האיחוד הטעונים עם טורקיה ("קשה להאמין כמה פייק ניוז מסתובב בקרב הטורקים בנוגע למלחמה, או לתמיכה של גרמניה בישראל"), המאבק באנטישמיות ביבשת, היחסים הטרנס־אטלנטיים ועוד.

הוא מחזיק בתארים ובניסיון הדרושים לדון בנושאים אלה. ממרכז המהגרים בצפון גרמניה עברה המשפחה לעיר קאסל, לגודינסקי השתלט על הגרמנית, למד לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת גטינגן, קיבל מלגה להרווארד, והמשיך לדוקטורט במשפטים מאוניברסיטת הומבולדט. במקביל כיהן בתפקידים בכירים בארגונים בינלאומיים כמו ה־American Jewish Comittee, וגם ניסה להתמודד על ראשות הקהילה היהודית בברלין, עד שהרים ידיים בעקבות השחיתות הרבה בה. ב־2019 נבחר לראשונה לפרלמנט האירופי מטעם הירוקים, ומאז הופיע רבות בתקשורת, על הבמה בבריסל ובשטרסבורג ועוד.

מאז אוקטובר לגודינסקי גם מוצא את עצמו כמי שנדרש להסביר את ישראל בפרלמנט האירופי, פוזיציה עדינה במיוחד. "לא בחרתי בזה, אבל צריך לעשות את זה ואני נמצא בנקודה שבה אני יכול", הוא אומר. בניגוד למה שנראה לעתים מישראל, השמאל האירופי אינו הומוגני. הירוקים הגרמנים הם אולי אחד הזרמים המעניינים ביותר בו - מצד אחד בעד זכויות אדם, כיבוד המשפט הבינלאומי, הגירה וגבולות פתוחים יחסית; ומצד שני בעד מדינה יהודית, ציונות קלאסית, מחויבות לקיום מדינת ישראל ומי שמנסים להסביר לקולגות שלהם באגף השמאלי של המפה הפוליטית מדוע תפיסת העולם שלהם בנוגע לישראל נחוצה.

ללגודינסקי חשוב להבהיר כי הוא נלחם מאז אוקטובר בזירה הציבורית האירופית לא משום שהוא יהודי או פרו־ישראלי ("אני פרו־הוגנות"), אלא משום שזו העמדה הרשמית של מפלגת הירוקים הגרמנית. לדעתו, זו צריכה להיות העמדה של השמאל האירופי כולו. אבל קודם על השמאל הזה להתמודד עם העובדה שיש בו אלמנטים שהם אנטישמים ושאינו מודע לכך כלל.

"העמדה הראשונית שלנו הייתה שלישראל יש את הזכות להגן על עצמה, ושההתקפה הנוראה הזאת של חמאס היא נימוק רציני לפעולה. בד בבד הבהרנו שהפעולה צריכה להיות במסגרת החוק הבינלאומי. היינו מאוד עקביים בפרלמנט האירופי בהתנגדות לקריאה הכמעט מיידית שעלתה בו - לדרוש הפסקת אש כוללת מישראל. כי למעשה, אם קראת להפסקת אש באותה נקודת זמן, כשהאירוע רק התרחש, המשמעות הייתה שלישראל אין את הזכות להגן על האזרחים שלה".

"עם זאת", הוא אומר, "ככל שהפעולה והמלחמה נמשכים, קשה לנו להתעלם מהמצב ההומניטרי המידרדר. למשל, למרות שאני מכיר היטב את הטענות נגד אונר"א, ומכיר לעומק את הבעייתיות שבפעילותו, זה עדיין הגוף היחיד שיש לו גישה להפצת סיוע הומניטרי. אז אנחנו לא קוראים כעת להפסיק את מימון אונר"א. בשל מצב החירום אפשר לדחות את החקירה בעניין.

"אנחנו מנסים להיות מאוזנים, אבל מחויבים לגמרי לזכות הקיום של מדינת ישראל. אם יש קריאות להפסיק את הסיוע הצבאי, לסנקציות, אנחנו שוללים אותן. אני לא מבין איך האיחוד האירופי יכול להטיל סנקציות על מדינה שמותקפת באופן יומיומי בידי איראן, למשל".

נאבק בעזרת הרקע המשפטי

בנוגע להאשמות בג'נוסייד, שפושות ברחבי היבשת, אומר לגודינסקי כי הוא משתמש ברקע המשפטי שלו כדי להבהיר ש"השימוש במונח רצח עם ביחס לישראל הוא נורא ואיום, ולא ניתן לקבלו. אני לא רואה כיצד אפשר להוכיח כוונה ישראלית לרצח עם".

כאמור, המפלגה יוצאת דופן בעמדותיה הפוליטיות. המפלגה מובלת בידי ברבוק ורוברט האבק, סגן הקנצלר ושר הכלכלה, שפרסם בתחילת המלחמה סרטון ויראלי ובו הסביר למה כעת על כל גרמני להראות תמיכה בישראל. דור העבר של המפלגה, בראשות יושקה פישר, חיזק את הקשרים ההדוקים בין המדינות וסייע לישראל לקבל צוללות עם יכולת מכה גרעינית שנייה, לפי פרסומים זרים. הדור הנוכחי שלה, כמו האבק, מיצב את עצמו בתחילת המלחמה כתומך עקבי של ישראל. כעת המעמד מעט מתערער. "ישראל חייבת להגן על עצמה מאיראן", אמר האבק בסוף השבוע האחרון, "אבל כמו שראינו, היא עברה את הגבול בעזה". מאוחר יותר הבהירו במפלגה כי לא השתנתה העמדה. האבק לא חזר על הדברים.

איך חווית את השמאל האירופי שעבר להאשים את ישראל בתוך חודשים אחדים?
"לא הייתי אומר שהם שינו את הגישה, זה לא לקח חודשים. ראינו קצת מס שפתיים ב־7 באוקטובר. אבל כבר אז היו קריאות 'להבין את המתקפה' באמצעות ההקשר ההיסטורי, והימנעות מהטלת אחריות על חמאס. להשמיע כאלה דברים ישר אחרי המתקפה הנוראה זה בעצם לפגוע באמינות של עצמך בתור גורם רציני".

מי שהשמיעו את הדברים הם אנשים שאתה עובד אתם קבוע, בשיתוף־פעולה פוליטי.
"תמיד ידענו שיש לנו גישות שונות בנוגע לסכסוך במזרח התיכון, אז לא הייתה הפתעה רבה. מה אתה עושה כשיש הבדלי דעה? אתה מתמודד, אתה מנסה למצוא פשרות, אתה מנסה להיאבק, כל מה שאתה יכול".

איך ניסית להיאבק?
"יש ויכוחים פוליטיים בפרלמנט, על הבמה ומבחוץ לה, בהם ניסיתי להסביר שהחוק הבינלאומי לא אומר את מה שהאנשים הללו סבורים שהוא אומר, שלא כל הפרה של חוק בינלאומי הופכת לפשע מלחמה, וודאי שלא כל פשע מלחמה הוא ג'נוסייד. ניסיתי להסביר את זה בדרך רגועה ומנומקת. ביום הזיכרון לשואה בנציבות ובמועצת אירופה הייתי היחיד שתיאר כיצד המצב שבו נמצאת ישראל תורם לאנטישמיות גלובלית, ואמרתי שאני רואה המון תבניות אנטישמיות בדרך שבה הביקורת עליה מושמעת".

 סרגיי לגודינסקי / צילום: European Union 2024 - Source: EP

מחשבות מחדש על אנטישמיות

לדברי גורמים ישראלים, במאבק של ישראל בהאשמות נגדה יש חשיבות רבה לכוחה יוצא הדופן של גרמניה באיחוד. העובדה כי הפרלמנט האירופי בנוי לפי גושים פוליטיים (ראו מסגרת), ובכל גוש כזה יש נציגות בולטת לגרמניה, גרמה למיתון ההצהרות מהפרלמנט, גורם שיודע להיות קיצוני כשמדובר בסכסוכים בינלאומיים. "הייתי אומר שזה לא בגלל הירוקים בלבד, אלא בגלל כל החברים הגרמנים, שמנסים לקדם איזון בקבוצות הפרלמנטריות השונות.

"חשוב לי לומר שאני לא תומך אוטומטית בכל מה שישראל עושה, אבל אני רואה את המורכבות של המצב, את הדילמות של ישראל. הרבה אומרים שגרמניה 'לא יכולה לפעול נגד ישראל בגלל שהעבר מעיב עליה'. לדעתי זה שגוי לחלוטין, גרמניה היא אחת המדינות היחידות שדווקא התמודדה כחברה עם נטיות ותפיסות אנטישמיות מתחת לפני השטח. הדיון על זה התנהל ומתנהל שם, ובמקומות אחרים לא. אנשים לא מבינים כמה אנחנו פריבילגים בגרמניה, שבה יש לנו שמאל פרו־ישראלי, יש לנו ממשלה מאוד פרו־ישראלית וגם מיינסטרים. הבסיס פה הרבה יותר איתן מאשר במדינות אחרות באירופה. זו לבדה סיבה לדאגה".

ואיך זה מרגיש להילחם בעבור תמונת עולם מאוזנת יותר בנוגע לישראל?
לגודינסקי לוקח את הזמן לפני שהוא עונה במילה אחת. "מתסכל", הוא אומר, ואז מוסיף, "וגם מדהים". "מה שמדהים זה לראות כמה ואיזה היקף מחברי הפרלמנט רואים רק צד אחד של המשוואה". לדבריו, הדיאלוג עם הצד השני גרם לו בשנה האחרונה להתפכחות. "תראה, עמדתי תמיד הייתה שביקורת כלפי ישראל היא לא תמיד אנטישמית. אבל אחרי שאנחנו רואים איך הקהילה הבינלאומית לחלוטין עסוקה בקונפליקט הזה ומתעלמת מאחרים, איך מתייחסים לספורטאים ישראלים בדרום אפריקה או בטורקיה, התגובה הנוכחית גורמת לי למחשבה מחדש. אני חושב שהרבה מזה חייב להיות מוסבר באמצעות דעה קדומה ואנטישמיות מושרשת. זה גרם לי לשנות את דעתי".

לגודינסקי סבור כי הביקורת אפילו תחריף. "ראיתי את הכיוון כבר לפני כעשור. אנחנו נראה יותר אנטי־ישראליות ויותר אנטישמיות. זה טבעי משום שיותר אנשים שמגיעים לאירופה מגיעים מהמזרח התיכון או מאזורים אחרים, ומביאים איתם תפיסות מסוימות. הסולידריות עם ישראל תרד. האלקטורט האירופי הולך ומשתנה. זה לא רק מהגרים מהמזרח התיכון, אלא גם אנשים שמזדהים עם העמדות הללו".

אתה חושב שישראל עומדת בפני חרם?
"אני לא חושב שישראל תוחרם. יש הרבה לחץ לצעדים, אבל אני לא חושב שזה יגיע לשם. אני חושב שחלק מהלחץ נובע מהפעולות של ישראל. קשה מאוד להגן על פעולות מסוימות, כמו מה שקרה ברפיח. קשה גם להגן על מלחמה ללא סוף, בלי יעדים מוגדרים, תחומים בזמן. התמיכה שלנו לא יכולה להיות בלתי־מוגבלת. אחרת הלחץ יגבר ואנחנו נצטרך להסביר את הכול, גם לעצמנו. תמיד היו שיאים בביקורת כלפי ישראל, זוכר את ג'נין ואפילו לפני זה? אחריהם היה אפשר לחזור ליחסים נורמליים".

בינתיים הזירות מתחברות בעבור הפוליטיקאי הגרמני ממוצא יהודי. "כשאני רואה את מה שאומרים בשמאל על ישראל, אני כאילו נמצא חזרה בילדות ברוסיה, כשראיתי את התעמולה הסובייטית. גם אז נאמר שהציונים אשמים בכול. זה מה שלמדנו. להשאיר את התעמולה הזאת ללא תשובה זה להיכנע, צריך להיאבק בה".

הבחירות לפרלמנט האירופי: הימין הקיצוני צפוי להתחזק כשברקע הכלכלה וההגירה

בסוף השבוע הנוכחי יחלו הבחירות לפרלמנט האירופי שיסתיימו ביום ראשון 9 ביוני. מדובר בהליך הבחירה הדמוקרטי השני בגודלו בעולם, אחרי הודו. יש יותר מ-450 מיליון תושבים ב-27 מדינות האיחוד האירופי, ו-360 מיליון בעלי זכות בחירה יקבעו בימים הקרובים את תמהיל הפרלמנט לחמש השנים הקרובות.

הפרלמנט האירופי הוא יצור דמוקרטי מוזר. מצד אחד, הוא צריך לאשר את החקיקה ביבשת, כמו כל בית נבחרים (בתחומים שבהם החוק הועבר לשליטת בריסל, כמו למשל השוק המשותף, חקלאות, הגנה על הצרכן ותחבורה) - ולכן יש לו כוח רב. מנגד הוא מתמודד עם מעין 'ממשלה' שנבחרת בנפרד ולא על ידי הציבור (הנציבות האירופית, הזרוע הביצועית של האיחוד), בניגוד לדמוקרטיות ליברליות. נוסף לכך יש גם "בית עליון" (מועצת האיחוד, שבה חברים שרי וראשי ממשלות מדינות האיחוד) שגם הוא מחוקק בעניינים רגישים.

עוד מאפיין בולט של הפרלמנט הוא שלא חייבים להצהיר על נאמנות לו. למעשה, יש בו נציגות בולטת של חברים שמנסים לפרק את האיחוד האירופי מבפנים, בין אם מהימין הקיצוני או מהשמאל הרדיקלי. מעבר לשוליים, הפרלמנט מאורגן בכמה סיעות־על, כמו כל מפלגות השמרנים האירופיות, כל הסוציאל־דמוקרטים, כל הירוקים, וכו'. כמה מפלגות אינן שייכות לאף גוש.

בשנים האחרונות הפרלמנט האירופי נחשב לברומטר להלך הרוח האירופי. המצביעים לו חופשיים יותר מתבניות העבר הלאומיות שמעצבות את המערכות הפוליטיות בארצותיהם, פחות חרדים למשמעות ההצבעה שלהם. זה יוצר לעתים הצבעות מחאה, שבהן תושבים אירופיים מרשים לעצמם לאוורר תסכולים ולבחור גורמים פוליטיים שלא היו מפקידים בידיהם את המפתחות לאינטרסים הלאומיים.

בבחירות האחרונות לפני חמש שנים, כאשר סוגיית ההתחממות הגלובלית עמדה בראש סדר היום של המצביעים, התחזקות הגוש הירוק הייתה תופעת הבחירות. אחרי הבחירות לפרלמנט היא הלכה והתבטאה גם בבחירות הלאומיות. הפעם, על רקע גל אינפלציה שרוב התושבים עדיין מתמודדים אתו, ובעיות הגירה שהפכו לכרוניות וקשות לטיפול במערכת הקיימת - הימין הקיצוני אמור להיות כוכב הבחירות הנוכחיות. הסקרים צופים לו התחזקות של כ-20%, אך הוא עדיין יישאר מיעוט מול גושי השמרנים והסוציאל-דמוקרטים בפרלמנט.

פרשנים ינסו למצוא בתוצאות הבחירות ביום ראשון סימנים לגבי הכיוון שאליו צועדת אירופה במצב הגלובלי הנוכחי; ופוליטיקאים ינסו להתאים את המדיניות שלהם לתבניות ההצבעה. שיעור ההצבעה, שבבחירות הקודמות עמד על 50%, יהיה גורם מפתח. אך בכל מקרה, המספרים הבסיסיים ברורים: מדובר בפרלמנט השני בגודלו בעולם, עם 720 נציגים, שני מושבים (בריסל ושטרסבורג), 24 שפות רשמיות ותקציב "צנוע" של 2.2 מיליארד אירו בשנה.