השכן השתמש בתשתית של הדירה שמעליו. מה קבע ביהמ"ש?

הכותב הוא מומחה להתחדשות עירונית

"עשיית עושר ולא במשפט" היא עילת תביעה אשר בגינה יכול צד נפגע לדרוש פיצוי מן הצד שכנגד, במקרה שזה התעשר על חשבונו שלא כדין. לא פעם עשיית עושר ולא במשפט היא זאת שעשויה להוביל לצדק באופן היעיל ביותר. הדבר מודגם באופן מאלף בפסיקתו של בית משפט השלום בבת ים ממרץ האחרון, בפסק דין מפי השופטת ס"נ רונית אופיר.

● נתן לבתו דירה במתנה ודרש אותה בחזרה לאחר גירושיו. מה קבע בית המשפט?
● הדירה נמכרה לשני אנשים. מי נרשם כבעלים?

רקע: התובעים הם בעלי הזכויות בדירה הנמצאת בקומה הראשונה, אשר ממוקמת בדיוק מעל לדירתו של הנתבע, דירה בקומת הקרקע.

ב־2008 קיבלו התובעים היתר בנייה להרחבת שטח דירתם, תוך הוספת שני חדרים, מרחב מוגן וחדרי שירות. כתנאי לקבלת ההיתר, נדרשו התובעים לבצע עבודות תשתית בקומת הקרקע, הכוללת בניית קירות מעטפת וממ"ד. כעבור שנים ביצע הנתבע עבודות בנייה בדירתו, במסגרתן "סיפח" את תוספת הבנייה שהקימו התובעים. הנתבע עשה שימוש בתוספות הבנייה אשר הקימו התובעים לצרכיו האישיים.

לטענת התובעים, הנתבע ביצע בנייה המרחיבה את דירתו והלכה למעשה מספחת את תוספת הבנייה אשר נבנתה על־ידם לדירתו. בנוסף, נטען, הנתבע ידע כבר במועד רכישת הדירה כי יצטרך לשלם לתובעים בעבור סיפוח שטח תוספת הבנייה אשר קיימו, וכעת הוא מתכחש לדבר. לפיכך, הנתבע נדרש לפצותם בגין השימוש שעשה בהרחבות הבנייה. בהיעדר ענף משפטי ספציפי המתאים לסוגיה המשפטית, פנו התובעים לבקשת סעד מתוקף "עשיית עושר שלא במשפט".

טענותיו המרכזיות של הנתבע היו כי אין לחייבו לשלם בעבור הדבר. לשיטתו, בעת בניית תוספת הבנייה, פעלו התובעים לצורכיהם בלבד - הרחבת דירתם. במקרים שבהם התעשרותו של הנתבע נעשתה בשל פעולה אשר ננקטה על־ידי התובע ובוצעה לשם קידום האינטרס האישי שלו, אין הוא זכאי להשבת השקעתו מהנתבע, אשר הפיק תועלת אגב פעולותיו של התובע. בנוסף טען הנתבע כי תוספת הבנייה הוצגה לו כחלק בלתי נפרד מהדירה שרכש כדין בזמנו, ולפיכך אינו חב לתובעים דבר.

להוכיח שפלוני התעשר על חשבון זולתו

דיון: קבלתה של טענת "עשיית עושר ולא במשפט" מותנית בהוכחת שלושה יסודות מצטברים: (1) פלוני קיבל טובת הנאה (התעשר); (2) שפלוני עשה כן על חשבון זולתו; (3) כי קבלת טובת ההנאה נעשתה שלא על־פי זכות שבדין. נראה כי מורכבותה של עילת עשיית עושר ולא במשפט טמונה ביסודה השלישי אשר נתון לשיקול־דעתו הרחב של בית המשפט. זה מכבר, גישתו של בית המשפט כלפי יסוד זה היא בחינת ההתעשרות בראי עקרונות הצדק והיושר. לפיכך, על התובע להצביע על "יסוד נוסף" שיהיה בו להפוך את ההתעשרות לבלתי צודקת.

ההחלטה: בית המשפט דחה את טענותיו של הנתבע וקבע כי דין התביעה להתקבל. בפסק הדין נכתב כי אין מדובר במקרה שבו הנתבע נהנה מטובת ההנאה באקראי ובאופן אגבי - הנתבע סיפח לשטח דירתו את תוספות הבנייה אשר נבנו על־ידי התובעים באופן מודע, אקטיבי ומכוון. בכך הוא התעשר שלא כדין על חשבון התובעים.

בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין, התנהלותו של הנתבע נגועה בחוסר תום־לב אשר מספיקה לטובת ביסוס הדרישה; זאת מכך שמהחומר הראייתי עולה כי כבר בעת רכישת הדירה הכיר הנתבע את ציפיית התובעים לקבלת תשלום בגין השימוש שייעשה על־ידו בתוספת הבנייה שהוקמה על־ידם. לאור האמור, קיבל בית המשפט את התביעה וקבע כי התובעים זכאים לקבל מהנתבע את שוויה של טובת ההנאה בסך של 102 אלף שקל.

היישום של "עשיית עושר" עשוי להיות במקרים בהם בעל מקרקעין מתעשר על חשבון שכנו ביצירת מטרד - השכרת וילת אירוח לצורך הדוגמה. כאשר הנזק אותו ניתן לתבוע בגין המטרד נמוך משמעותית מן התועלת אשר צומחת ליוצר המטרד (ובכך מתאיינת האפשרות למנוע ממנו באמצעים כלכליים את יצירת המטרד), דיני עשיית עושר עשויים לפתור את הקושי ולהעניק לניזוקים את הרווח הכלכלי שנוצר מהמטרד.

9262-01-21