שחקני הפוקר שהוליכו שולל רק את עצמם

בשבועיים הבאים עומדים להשתנות כללי התנהלותן של הדמוקרטיות המערביות החשובות ביותר. אפשר כמעט לדבר על התאבדותן הממשמשת ובאה של מערכות פוליטיות.

כאשר יתפזר העשן, אין זה מן הנמנע שיוכרז מותו של המרכז הפוליטי בבריטניה ובצרפת. תגובת שרשרת תהיה כמעט בלתי נמנעת. הבה נזכור שתור הזהב של השוק החופשי התחיל סביב 1980 בבחירות בבריטניה ובארה"ב שהעלו, בהפרש קצר, את מרגרט תאצ'ר ואת רונלד רייגן. 'תאצ'ריזם' ו'רייגניזם' העניקו השראה להפרטות ולהסרת פיקוח בחמש יבשות. הן חזרו והעלו לגדולה ליברליזם קלאסי, אשר לחו נס בימי השיא של הסוציאל־דמוקרטיה ו'מדינת הרווחה'. אפשר שלונדון ופריז עומדות לתת את האות לשינוי מאותו השיעור.

● ראיון | "ישראל עברה גיהינום, אבל הוא יהפוך אותה לאטרקטיבית יותר בקהילת ההשקעות" 
● תרומה לא מוכרת: חיילים קונים ציוד, המדינה מערימה קשיים ומסים 
● המרגלים הרוסים מהבית ממול 
● הצוללת | "אנחנו אשמים, כל העם הפלסטיני, במה שקרה ב-7 באוקטובר" 

הבחירות לפרלמנט הצרפתי, בשני סיבובים, יתחילו ב־30 ביוני. הבחירות לפרלמנט הבריטי, בסיבוב יחיד, ייערכו ב־4 ביולי. הבחירות בארה"ב יבואו רק ארבעה חודשים אחר כך. אפשר שנתקשה להכיר את העולם בהיכנס 2025.

יש דמיון לא מבוטל בין שני שושביני המהפך, טכנוקרטים צעירים, מבריקים ויהירים, הנוטים להאזין בעיקר לעצמם. אחד, עמנואל מקרון, עלה לשלטון בגיל 39, צעיר נשיאי צרפת מאז ומעולם. השני, רישי סונאק, עלה לשלטון בגיל 42, צעיר ראשי הממשלה בבריטניה מאז 1812. בהפרש של שבועיים, על אף כל הסקרים, הם נתקפו תיאבון להמר, וקראו לבחירות בזק.

הסכמה כללית שוררת עכשיו ששניהם חרצו בזה לא רק את גורלם שלהם, אלא אולי גם את גורלה של הדמוקרטיה הליברלית בארצותיהם. הברירה המצטיירת בשתיהן היא בין ימין קיצוני לבין שמאל עם אלמנטים קיצוניים. ליברלים ומתונים בכל אירופה, בקרוב גם ביבשות אחרות, תולשים את שיער ראשם. שחקני הפוקר האלה לא הצליחו להוליך שולל אלא את עצמם.

הם נוסקים מהר מדי

מה קרה כאן? ומה אפשר ללמוד מזה על התנהגותם של מנהיגים פוליטיים בכירים בארצות אחרות בנסיבות של משברים דרמטיים? האומנם מנהיגים נוטים לאקטים של התאבדות כל אימת שהם נדחקים אל הקיר?

רישי סונאק הוזהר. חודשים ארוכים הסקרים העמידו את המפלגה השמרנית השלטת בפיגור של 20% אחרי הלייבור שבאופוזיציה. לאחר 14 שנות שלטון, עם חמישה ראשי ממשלה, הם נמאסו על כל רואיהם. זו המכונה "מפלגת השלטון הטבעית" של בריטניה גילתה חוסר מיומנות ואפילו חוסר בגרות.

כשלעצמו סונאק היה דווקא משב רוח רענן: הלא־לבן, לא־נוצרי הראשון בכהונה; איש עסקים ענייני ונעים סבר, מהירות עלייתו הייתה עוצרת נשימה. הוא התחיל את הקריירה הפוליטית שלו רק שבע שנים לפני שנעשה ראש הממשלה. בארץ שבה ותק הוא לעתים קרובות מפתח להתקדמות, חוסר נסיונו של סונאק היה לו לרועץ.

הוא מזכיר במידה ניכרת את עלייתו של נתניהו: נבחר לכנסת ב־1988, נעשה מייד סגן שר החוץ, מנהיג האופוזיציה ב־1993, ראש הממשלה ב־1996. שלוש שנים אחר כך הוא הוביל את מפלגתו אל תבוסה איומה. סונאק אולי יכול להתנחם שהמובס הישראלי קם לתחייה עשר שנים אחר כך.

עמנואל מקרון נכנס לארמון הנשיאות בגיל 39, לאחר שכיהן כשר בקבינט של קודמו במשך שנתיים בלבד. הבוחרים נהרו אליו בהמוניהם (66% ב־2017), אבל מיהרו להתחרט בהמוניהם. הוא נמאס עליהם בגלל יהירותו הבלתי נסבלת ומפני שהוא גילה תיאבון חשוד לרפורמות. הצרפתים אמנם חוללו את האמא של כל המהפכות, אבל הם נוטים להעניש בחומרה פוליטיקאים הרוצים לתקן את דרכיהם.

הוא הצליח לחזור ולהיבחר, ברוב דחוק, ב־2022, מפני שהצרפתים עדיין נבהלו מן האפשרות שמארין לה פן, בתו ויורשתו של פוליטיקאי פרו־נאצי, תהיה נשיאתם. אבל הובאש במידה כזאת ריחה של מה שהצרפתים קוראים La Macronie עד שהתחילו להתפוגג הבחילה והחרדה מפני שושלת לה פן. מפלגתה של לה פן הביסה את מפלגת מקרון בבחירות לפרלמנט האירופי בתחילת החודש. מקרון הודיע מייד, אבל ממש מייד, בתוך דקות אחדות, שהוא מפזר את הפרלמנט ועורך בחירות בזק. הוא לא נמלך בדעת איש, גם לא בדעת ראש ממשלתו הצעיר אפילו ממנו, שהוא מינה רק חמישה חודשים קודם.

המפסידים הכי מסוכנים

נראה כי בזה הקיץ הקץ על כוחו של המרכז בפוליטיקה הצרפתית. הוא עומד להתכווץ למעמד הסיעה השלישית בגודלה בפרלמנט. הימין הקיצוני וחזית השמאל רבת־הפלגים יעלו לסיבוב השני, ואל נכון ינטרלו זה את זה. בפעם הראשונה זה 150 שנה לא יהיה בצרפת ימין דמוקרטי בעמדת השפעה: לא בשלטון ולא בראש האופוזיציה.

לבריטניה ממתין תרחיש דומה. הסקרים חוזים לא סתם תבוסה לשמרנים, אלא התרסקות. סקר בולט אחד מראה שהם יקבלו רק עשירית המושבים של הלייבור. את מקומם בטבלת הפופולריות, אם כי עדיין לא בחלוקת המושבים, עומדת לתפוס מפלגת ימין פופוליסטית, שונאת מהגרים וחובבת פוטין. הסכמות רחבות יחדלו אז להיות יעד או אמצעי.

ישראלים אולי יתעניינו בשאלה מה מביא מנהיגים פוליטיים לאקטים של חרקירי. התשובה הקלה היא שהם מרגישים כי אין להם עוד מה להפסיד. אלה הם כמובן המפסידים המסוכנים ביותר, מפני שאי אפשר להחיל עליהם עוד ציפיות רציונליות. הם משיבים מלחמה מפינות צרות וחשוכות. בנפילתם הם גוררים איתם מערכת שלמה.

או אז אנחנו נזכרים בנסיבות עלייתם, ושואלים את עצמנו איך זה שלא שמנו לב. התשובה המכאיבה היא שדווקא שמנו לב, ואיכשהו קצרה ידנו מלהושיע.