צינור החמצן של הספריות הציבוריות יעבור לידיים של השר התורן

השבוע, בטיפות הכבוד האחרונות של הממשלה, הוחלט להגדיל את תקציב הספריות הציבוריות שלנו מ-85 מיליון שקל ל-89 מיליון בשנת 2024, ל-95 מיליון בשנה הבאה ו-100 מיליון שקל משנת 2026 והלאה. זאת, בניגוד גמור לחרב הקיצוצים בתקציב המדינה, ובתגובה לזעקה שקמה לאחר שהחוק הממשלתי לספריות הציבוריות אושר לפני שבוע בקריאה ראשונה, עם קיצוץ התקציב לשנתיים הקרובות ב-18 מיליון שקל. שופט העליון לשעבר אליקים רובינשטיין שלח בעצמו מכתב לחברי הכנסת. "כמי שבנערותו היה ספרן בבי"ס ועובד בחנות ספרים משפחתית, וכצרכן שנים רבות של שירותי ספריות למיניהן", הוא כתב להם, "מאמין אני שהמבקש לשמר את מהותנו כעם הספר לא ייתן יד לפגיעה בתקציבי הספריות הציבוריות, פגיעה שהיא בחינת 'כבשת הרש', פירור בתוך תקציב המדינה. אנא מכם".

● שתי ספינות מלאות נשק שחצו את מיצר גיברלטר ולימדו: זו החברה החדשה הכי טובה של ישראל 
● מי יגן על כבלי האינטרנט התת-ימיים של ישראל מפני חיזבאללה? 

כבשת הרש עדיין רעבה

והם הקשיבו. חלקית. אבל אחרי המחמאות על שינוי הכיוון, צריך להבין שכבשת הרש עדיין רעבה. כ-680 ספריות פועלות היום בישראל. התקציב השנתי הקודם הועמד בשנת 2007 על 85 מיליון שקל, כשהוחלט שהספריות יהיו שירות חינמי לאזרחים, אבל אז גם נקבע כי הסכום יהיה צמוד למדד, מה שלא קרה מעולם. לו הממשלות לדורותיהן היו דואגות לכך, התקציב הנוכחי היה 111 מיליון שקל בשנה. ולא פחות חשוב: אם התקציב היה מתאים עצמו לצמיחה בגודל האוכלוסייה, לעובדה שבשנת 2007 היו פה 7.2 מיליון בני אדם והיום אנחנו מתקרבים ל-10 מיליון, הוא אמור היה לעמוד על 118 מיליון שקל.

אבל זה לא רק סך התקציב המתכווץ, אלא גם אופן החלוקה. החוק החדש שמתקדם לאישור סופי קובע למשל, כי השר או המשרד "יקבעו מבחנים שוויוניים לתמיכה בספריות הציבוריות, בעד הוצאות ניהול והחזקה או הצטיידות". שר התרבות מיקי זוהר, שמוביל את החקיקה, התעקש על מבחני החלוקה והשליטה. בדיון בכנסת הוא נקט בטקטיקה המוכרת שלפיה ההגנה הכי טובה היא התקפה, ואמר כי "מנגנון התמיכה הנוכחי רקוב ולא שוויוני, ולא אחלק עוד את הכסף בשיטה הישנה".

ברשויות חוששים

רק שבינתיים, ברשויות עצמן חוששים בצדק לתקציב של מחר. קחו לדוגמה את רהט. העיר הבדואית כוללת 83 אלף תושבים ומדורגת במקום הנמוך ביותר (1 מ-10) במדד הסוציואקונומי. בקרוב, תכננו לחגוג שם ספרייה ראשונה, שהוקמה בעלות של 9 מיליון שקל, לאחר שנים שפעלה מתוך מתנ"ס ישן. השבוע דיברתי עם ג'יהאד אדם אלאפיניש, מנהל התכנון האסטרטגי בעיר, שהסביר לי עד כמה התקוות היו גבוהות, לאחר שגם הגרסה הישנה חוללה שינוי. "בעיר כמו רהט ספרייה כזו משמשת למשל סטודנטים שמחפשים מקום ללמוד, וילדים חסרי מעש, שאולי במקרה הגיעו למקום, פוגשים אותם שם. מפגשים כאלה ממש שינו מציאות".

וכעת? אלאפיניש מספר שהחלום לפזר עוד ספריות, "כדי לחזק את המגע החברתי בין התושבים", התחלף בחשש שגם הספרייה החדשה תהפוך לפיל לבן. "הכל תלוי מעתה במדיניות השר. יצאנו מתנאי ודאות - כשידעתי שאקבל לפי חוק 50% מימון ממשלתי - לתנאי אי ודאות. תלוי במבחני תמיכה שיקבע שר תורן. בהכרח, עניים של עשירים יקבלו יותר מעניים של עניים. אמות המידה יתנו לי תקציב לא בטוח, ומקסימום השאר ימומן מהשוטף העירוני. לנס ציונה או לבאר שבע למשל יש תקציב שוטף, לרהט אין. באזורים החלשים סוציואקונומית, נקבל קרחות של ספריות ציבוריות. זה לא רק פחות קוראי ספרים, זה דילול בתשתיות חברתיות".

ממחקר של הארגון העולמי לספריות (מתברר שיש דבר כזה) עולה במפורש כי "קיים יחס הפוך בין מספר החיים בעוני לבין מספר הספריות". באירופה, למשל, "תוספת של 10 ספריות ציבוריות וקהילתיות לכל 100 אלף איש הצביעה על ירידה של 1.1% בשיעור האוכלוסייה בעוני". גם אם מתאם אינו סיבתיות, קל להבין כיצד ספריות תורמות לסביבה. בטורונטו שבקנדה, למשל, הוקמו ספריות בכל רובע, מתוך תפיסה שהוכיחה עצמה שמדובר במודל שמחזיר את עצמו חברתית וכלכלית - בגלל הספרים, המפגשים, הגישה לאינטרנט ועוד.

בשנה האחרונה נחנכה בירושלים ספרייה לאומית. 50 אלף מטר ו-11 קומות של פאר והדר, בתקציב שהגיע לכמעט מיליארד שקל. רק שעם כל הכבוד לסמל המכובד והחשוב בכניסה לבירה, כדאי לתת את הדעת לכך שהספריות הקטנות שליד הבתים שלנו הולכות וגוועות. אלה שאינן נמצאות בצ'ק ליסט של אף תייר, אבל מחוללות שינוי אדיר בחיים של מיליוני ילדים ובני נוער.

כוכבי השבוע

מצוין: לפחות הנגיד עוד מאמין בממשלה

הורדות הריבית שתכנן בנק ישראל אופסנו בינתיים במגירה, ונשארנו עם "לכל היותר אחת". תחזית האינפלציה עודכנה כלפי מעלה והצמיחה עודכנה לכיוון ההפוך, גם ל-2024 וגם ל-2025. רק תחזית אחת החליט בנק ישראל להותיר בעינה. עוגן אחד יציב בתוך ים סוער. הגירעון בסוף השנה - הפער בין הכנסות להוצאות הממשלה - יעמוד על 6.6%.

ולמה אלה בשורות חשובות, למרות שאפילו הנגיד עצמו בוודאי מתקשה לעמוד לגמרי מאחוריהן? בעיקר כי הן מבהירות לפוליטיקאים שלנו שנשאר בן אדם אחד, איש שיושב בקומה הכי גבוהה בבנק המרכזי, שעדיין מאמין בהם ומחזיק להם יד. כמבוגר אחראי, בפעם המי יודע כמה, הנגיד מנסה לספק לחברי הממשלה שלנו רוח גבית, שאולי תלחץ עליהם להתעלות לרגע לגודל השעה, להדק חגורה ולאזן עד כמה שאפשר את תקציב המדינה. הלוואי.

בלתי־מספיק: פופוליזם הפנסיות ניצח בצרפת

עמנואל מקרון, נשיא צרפת, איבד בשנתיים האחרונות חלק גדול מאוד מהתמיכה הציבורית לאחר שהעביר חוק להעלאת גיל הפנסיה מ-62 ל-64. טריוויאלי - רוב האנשים יחיו עוד 20 שנה לפחות לאחר מכן, ויצטרכו להחזיק את עצמם בכבוד. אבל כואב ומשנה תוכניות.

השבוע, בבלגן הפוליטי שנוצר בצרפת, זכתה במרבית הקולות מפלגת השמאל LFI, "צרפת הבלתי כנועה", שהתחייבה להוריד את גיל הפנסיה ל-60. על אפם וחמתם של הפוליטיקאים בימין ובמרכז, ושל אנשים שעדיין חושבים שיש לבצע מה שנכון והכרחי, ולא רק מה שעושה נעים בגב.

והנה קיבלנו עוד תזכורת, עד כמה הפופוליזם מאיים כרגע יותר מכל על המודל הדמוקרטי. מול "חוכמת ההמונים" המפורסמת, שוב ראינו שההמונים רוצים לא פעם רק שיהיה להם נוח כאן ועכשיו. אחרינו המבול.