למי שייכים הנכסים הדיגיטליים שלנו אחרי שאנחנו מתים?

השאלה מה ניתן לעשות בנכסים דיגיטליים של נפטרים, ולמי הם שייכים, העסיקה רבים אחרי ה-7 באוקטובר. עבור מי שאיבדו את כל עולמם, כל פיסת זיכרון מיקיריהם הייתה בעלת ערך עצום. אלבומי תמונות בגוגל, חשבונות אינסטגרם, פייסבוק או טיקטוק ואף תכתובות פרטיות הפכו מושא למרדף.

במקרה של מי שהתפרנסו לפני מותם מפרסומים ברשתות החברתיות, היה גם ערך כלכלי לירושות הדיגיטליות האלה. למשל, אם אדם שנפטר היה יוטיובר מצליח, שגוגל מרוויחה מהפרסומות בערוץ שלו, עולה השאלה מי זכאי לנהל את הערוץ הזה וליהנות מפירותיו. 

● שוק המשפיענים הישראלי מגלגל 60 מיליון דולר בשנה, ויש מי שמרוויחות יותר
● ערוץ הקניות, הגרסה הדיגיטלית: כך זינק שוק המכירות באינטרנט ישירות לצרכן

אלא שהחברות, מצדן, אינן ששות לתת גישה למידע שנותר ברשתות החברתיות, בנימוקים שונים של קניין רוחני ופרטיות. ברמה החקיקתית היה ריק, שלתוכו נכנסה הצעת חוק פרטית שהגיש ח"כ ארז מלול (ש"ס).

בתחילה ביקש מלול לתקן את חוק הירושה, ולאחר מכן זה השתנה. בהצעת החוק נכתב כי "במדינת ישראל אין התייחסות בחקיקה לנושא הורשת זכויות דיגיטליות למשפחתו של הנפטר", וכי "בהיעדר חקיקה ייעודית, הגישה למידע דיגיטלי שנותר אחרי מות האדם כפופה לחוזה שבין המשתמשים לבין ספק השירות (כמו אפל, פייסבוק או גוגל).

"אצל ספקים מסוימים, על-מנת לקבל גישה לחשבונות המקוונים של הנפטר, נדרשים בני משפחתו לפנות לבית המשפט כדי לקבל צו משפטי מיוחד לספקי האינטרנט. במקרים אחרים אין אפשרות כלל לגשת לחשבונו הדיגיטלי של הנפטר ברשת החברתית".

עוד צוין בדברי ההסבר כי זהו גם המצב המשפטי ברוב מדינות העולם, ולכן "מוצע לקבוע כי הנפטר יוכל להוריש בצוואה את הזכות להפעיל חשבון דיגיטלי אשר ברשותו של המוריש".

בלי כללי אצבע

ואולם במסגרת הדיונים בכנסת שונה החוק לגמרי, ובמקום תיקון לחוק הירושה נחקק הסדר נפרד המורה לחברות לקבוע מדיניות בנוגע למתן גישה לתכנים לאחר המוות, לאפשר למשתמשים לומר אם היו רוצים לתת גישה לאחר המוות למישהו מקרוביהם, ואם כן למי, ליידע אותם בכך ולאפשר להם אחת לכמה זמן לעדכן את ההחלטה.

שירות תוכן דיגיטלי מוגדר כ"שירות מקוון שנועד או שמשמש בעיקר לשיתוף, להפצה, לשמירה או לאחסון שת תוכן אישי", ותוכן אישי הוא "תוכן שמשתמש בשירות יצר, ערך או שמר ונמצא בחשבונו". בהמשך מובהר כי בכללים ייקבעו הוראות שיאפשרו למשתמש לבחור מי יהיה האדם שיקבל גישה לתוכן האישי ברשתות החברתיות.

אלא שלמרות כל האמור, "רשאי הספק לקבוע כי לחלק מהתוכן לא תינתן גישה". במילים אחרות: חריג רחב למדי, ללא כללי-אצבע ברורים או אמות-מידה מוגדרות. חריג ברור יותר הוא זה הנוגע לתכתובות פרטיות, שם לא תתאפשר גישה לקרובים גם אם ירצו בכך.

הטעם לנוסח החקיקה שנבחר הוא רצון ב"נייטרליות טכנולוגית" והליכה זהירה באזור לא זרוע, גם ברמה העולמית. מטרת-העל מבחינת המחוקק היא לאפשר למשתמשים לבחור מי יוכל לגשת למידע שלהם, ליידע אותם בזכויות שלהם ולהקל על קרובי הנפטרים במגבלות - אולם סוגיות רבות נותרו פתוחות.

"החוק מאוד מצומצם וחסר ויכול לעורר המון בעיות בעתיד", מסבירה עו"ד מאיה ויסמן, מומחית לדיני משפחה וירושה. בין היתר היא מצביעה על המנדט הרחב שניתן לחברות לקבוע איזה מידע הן לא מעבירות. "זה קיצוני מאוד, יכול לפגוע בעיזבון במובנים רבים, ולא ברור למה לתת לספק כוח כזה". מבחינתו של ח"כ מלול, אגב, זו כלל לא בעיה, מאחר שהוא "סומך על שיקול-הדעת של החברות". אם יש מניעה משפטית מבחינתן לתת את החומר, הן לא יתנו אותו.

מעבר לכך, אומרת עו"ד ויסמן, כלל לא ברור מה ברירת המחדל בעקבות החקיקה, במקרה שבו אדם כבר משתמש ברשת חברתית. "אם לא מילאתי טופס, יש גישה או אין?", היא תוהה ומזכירה סוגיה נוספת - הממשק עם חוק הירושה. על-פי החוק שעבר, אין בהוראותיו כדי לגרוע מהוראות חוק הירושה, ולדברי ח"כ מלול, במקרה שבו לתוכן יש שווי כספי - חוק הירושה גובר. יצוין כי משפטנים אחרים כלל לא בטוחים שזה מובן מאליו, וההכרעה השיפוטית במקרה הזה טריוויאלית.

מה ייעשה במקרה שבו אדם התיר לחברה להעניק גישה למידע למשתמש אחד, אך מבחינת דיני הירושה, הממון אמור לעבור לאדם אחר? לדברי עו"ד ויסמן, אין לכך תשובה ברורה. כדוגמה הפוכה, היא מזכירה את סעיף 147 לחוק הירושה, שהחריג חוזי ביטוח מהנכסים המועברים בעיזבון, אלא אם הותנו כך במפורש.

הוואקום המשפטי

החוק אינו כולל גם סנקציות כלפי החברות, ומבחינתו של ח"כ מלול, הפרות אמורות להיפתר במסגרת של אכיפה פרטית, כלומר תביעות אזרחיות פרטניות או קבוצתיות שיגישו מי שהאתרים אינם מקנים להם את האפשרות. ההנחה היא שהחברות לא יערימו קשיים על הקרובים, במקרים שבהם אין סתירה חזיתית להוראות הנוגעות לפרטיות או למדיניות אחרת.

ובכל זאת, יש מי שמבקשים לטעון כי יש חשיבות לחקיקה. עו"ד איתמר כהן, ראש תחום רגולציה טכנולוגית, ציות והגנת הפרטיות במשרד עמית, פולק, מטלון ושות', שהיה שותף להליך החקיקה ותמך בה, מסביר כי חרף הגרסה הרזה שלו, החוק דווקא תקדימי.

"יש כמה מדינות בעולם שעשו צעד בכיוון הזה, כמו ארה"ב, צרפת וגרמניה", הוא אומר, אולם לדבריו תחום המשפט כולו צועד הרחק מההתפתחות הטכנולוגית. "החוק מבקש להסדיר את השאלה מה קורה עם נכסים שאין להם ערך כלכלי מסודר, ולא נכנסים תחת חוק הירושה", מציין כהן. "היום יש ואקום משפטי. כל גוף מחליט מה הוא עושה עם החשבונות האלה".