בהמתנה לתגובה של חיזבאללה או איראן, יצאנו לחקור את תפקידה של הנקמה

העניין של פרופ' עודד לוונהיים בסוגיית הנקמה בזירה הבינלאומית התעורר לאחר ביקור בפרל הרבור, במוזיאון ובאנדרטת הזיכרון להתקפה היפנית על ארה"ב. "בהתחלה נכנסים למוזיאון שמספר על ההתקפה עצמה, ודרך מיצגי מיניאטורות וסרטים מועבר מסר של אסון מאוד גדול, של השפלה ומעשה לא מוסרי כלפי ארה"ב", הוא מספר. "אחר כך לוקחים אותך לאנדרטה מעל האוניה 'אריזונה', שנהרגו בה יותר מאלף איש. הם השאירו אותה שקועה במים, במכוון, והיא בעצם בית קברות. עדיין רואים בועות של שמן עולות ממנה. זה מקום מעורר יראה. משם ממשיכים ל־Surrender Deck, על גבי האוניה מיזורי, שבה חתמה יפן על הסכם הכניעה, ומה שתפס את תשומת הלב שלי במיוחד היה, שעל גבי מיזורי, ביום הכניעה, הונף אותו דגל שהניף ב־1853 קומדור מת'יו פרי האמריקאי, כאשר אילץ את יפן לחתום על הסכם פתיחת הסחר עם ארה"ב".

● כותרות העיתונים בעולם | "אנחנו באפלה": בטהרן לא מוכנים למתקפה ישראלית
● WSJ | מדוע זקוקה ישראל ליותר מכיפת ברזל כדי לסכל מתקפה איראנית
● ניתוח גלובס | מלחמה עם ישראל עלולה לתת מכה אנושה לכלכלה הגוועת של איראן

"הדגל מ־1853 מסמל רגע של שפל ביחסי יפן־ארה"ב מנקודת מבטה של יפן, ולהניף אותו ברגע הכניעה, זה ממש לסובב את הסכין. המטרה של נקמה היא להכאיב לצד השני כמה שיותר כדי למחוק איזו השפלה שחווית", אומר לוונהיים. "ולמרות שהמילה 'נקמה' לא נאמרת אפילו פעם אחת במוזיאון פרל הרבור, היא נוכחת מאוד".

לוונהיים ופרופ' גדי היימן, שניהם מהמחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים, טוענים בכמה מאמרים שפרסמו בנושא, שנקמה היא חלק מכל מלחמה, והיא עדיין רלוונטית לא פחות מכפי שהייתה בעבר, גם אם היא מקושטת בשיח שנועד למסך אותה.

הרתעה במקום נקמה

נקמה הייתה מניע לגיטימי ומקובל למלחמה לאורך רוב ההיסטוריה, אבל מהמאות ה־18־19, המרכזיות שלה בשיח פחתה. "זה קרה במקביל לתפיסה של השליט לא כבעלים של המדינה, אלא כסוכן המדינה, כמשרת את האינטרסים הפרקטיים והרציונליים של הציבור, בין שמדובר במנהיג נבחר ובין שלא. פעולה שנועדה להאדיר את השושלת שלו או למלא צורך רגשי נראתה כעת פחות לגיטימית", מסביר היימן.

"נקמה החלה להיחשב למהלך לא רציונלי, מגונה, שלא מתאים למדינה מתורבתת", מוסיף לוונהיים. "המרכזיות שלה פחתה אולי לא ברמה המעשית, אבל לפחות ברמה ההצהרתית.

"בגלל הרצון להימנע משיח על נקמה, המנהיגים מדברים על הרתעה. לכאורה, מטרה רציונלית - אנחנו פוגעים בהם לא מתוך רגש עז, אלא כדי לשים גבול לאויב, באופן שיגן עלינו. אבל בעוד שבעולם הרתעה הוא מושג שנחקר רבות ולמדינות יש מדיניות הרתעה פורמלית שמבוססת על הבנת האופן והעוצמה שבהם יש לתקוף כדי ליצור הרתעה, בישראל אין מדיניות כזאת. אחרי מלחמת לבנון השנייה, בוועידת וינוגרד, נשאלו המנהיגים ומפקדי הצבא מהי בדיוק הרתעה מבחינתם, התברר שעבור רובם, אין הרבה מחשבה מאחורי המילה.

"הרתעה אמיתית מבוססת על הפחדה, אבל גם על איזשהו כבוד הדדי. אתה לא יכול להרתיע מישהו אם אתה לא מתייחס אליו כסובייקט. נקמה, משמעותה 'אני רוצה להכאיב לך ולא אכפת לי מה אתה חושב או מה תעשה הלאה'. בהרתעה כן אכפת לי. אני חייב להיכנס לראש שלך כדי לדעת איך אני מסביר לך מה לא לעשות".

היימן מציין עוד מונח שלמעשה מכסה על המילה "נקמה": "להעניש". "זה ביטוי מאוד טעון שמצביע על יחסי סמכות וכוח. גם ישראל וגם איראן ושלוחותיה משתמשות במונח הזה אחת כלפי השנייה, כדי לסמן את עצמן כבעלות הסמכות באזור ואת הצד השני כגורם סורר ופחות".

 פרופ' גדי היימן

אם כך גם הענשה יכולה להיות נקמה בתחפושת, "אבל מה שמעניין מאוד בתקופה האחרונה, ואולי עצוב ברמה האישית", אומר לוונהיים, "הוא ששיח הנקמה הפך להיות גלוי וחשוף אצלנו, מרמת החיילים והמפקדים או לפחות חלק מהם, וגם ברמה של הפוליטיקה".

הפרשה שהובילה לשינוי

ואכן, במלחמת חרבות ברזל, שיח הנקמה נמצא בכל מקום. בעת כתיבת שורות אלה, תושבי ישראל יושבים ומחכים לנקמה האיראנית על חיסולו של ראש הלשכה המדינית של חמאס, איסמעיל הנייה, בשטח איראן, ולתגובת חיזבאללה על חיסול רמטכ"ל הארגון. החיסולים עצמם יכולים גם הם להיתפס כפעולת נקמה, לצד היותם מהלכים טקטיים במסגרת המלחמה. הישראלים שחגגו בחנויות ויקטורי עם מוזיקה ובקלאוות את חיסולו של הנייה חגגו ברמה הרגשית את מותו של מי שהם רואים כאחד האחראים ל-7.10 ואירועי טרור קודמים.

תופעות נוספות, כמו ההתעללות המינית במחבל הנוח'בה במחנה שדה תימן, הכוונה להקים את "חוף נובה" בעזה, סרטונים ברשתות החברתיות המראים ביזת רכוש על ידי לוחמים או כתיבת מסרים על פגז (לדוגמה, "אחמד, זה עבור הריצוף העקום") - גם אם הן לא בהכרח נפוצות, הן קיימות ונחגגות ברשתות החברתיות באופן המעיד על הלגיטימיות שלהן בשיח.

פרופ' יגיל לוי, חוקר יחסי צבא־חברה מהאוניברסיטה הפתוחה, מציע הסבר לשינוי שהתרחש. "רגש הנקמה מלווה כל מלחמה, השאלה היא באיזו רמה", הוא אומר. "תחושת ההשפלה הלאומית היא מניע מאוד חזק להתפתחות של רגש נקמה".

בהיסטוריה הישראלית, שיח הנקמה היה מאוד חזק מיד אחרי השואה. הנקמה התבטאה אז לא רק בשיח - כמה קבוצות של ניצולי שואה, פרטיזנים ואנשי הבריגדה היהודית התארגנו כדי לפגוע בבכירי הנאצים ובכמה מקרים אכן הצליחו. תחילה קיבלו הקבוצות הללו את ברכת ההנהגה במדינת ישראל המתהווה.

"עם קום המדינה, שיח הנקמה נדחק לשוליים", אומר לוי. הנוקמים־לשעבר עסקו בהגנת המדינה החדשה. "היה רצון שהצבא יעבור דה־מיליציוניזציה, כלומר שיפסיק להיות צבא של מיליציות ויהפוך לצבא מסודר במסורת הצבא הבריטי. זה נעשה גם כדי לקבל לגיטימציה מהבריטים ומהצרפתים, ובהמשך גם מהאמריקאים, וגם כדי להדגיש את קיומם של מוסדות מדינה על פני גורמים מפלגתיים או שבטיים, כי בנקמה יש משהו מאוד אישי ומשפחתי ולא ממלכתי", אומר לוי. הנקמה בנאצים עברה לידי המדינה, כפי שהודגם במשפטי אייכמן ודמניוק.

"אפיזודה היסטורית, פרשת קיביה, הייתה צומת דרכים בשיח הנקמה הישראלי", אומר לוי. בעקבות פיגוע ביהוד, נכנס כוח בפיקודו של אריאל שרון לכפר קיביה לאחר שקיבל משימה מוגדרת לבצע פגיעה מקסימלית בנפש וברכוש. התקיפה זכתה לגינוי משמעותי מגורמים זרים וגם מגורמים בהנהגה הישראלית, ומאז הוגבלה מאוד הפגיעה באזרחים במסגרת פעולות תגמול. "זו נחשבת נקודת מפנה משמעותית בניסיון של ישראל לעקור את שיח הנקמה", אומר לוי. בהדרגה, סיפורי נקמה פחתו גם בתרבות.

 פרופ' יגיל לוי

אך הנקמה חזרה למרכז הבמה עם האינתיפאדה השנייה והחיסולים הממוקדים של מבצעי פיגועים. "הסיכולים הממוקדים קיבלו אישור של בג"ץ, שהסביר אותם במניעים שאינם נקמה, אך ברור היה כי יש להם גם מוטיבציה של נקמה".

אם התחושה הייתה שהחיסולים הללו ימתנו את רגשות הנקמה, לאחר שזו תבוא על סיפוקה, זה לא בהכרח עבד. "השיח הזה התחזק אחרי ההתנתקות, שלוותה בעיקר במגזר החרד"לי בתחושה של כישלון ופגיעה וחוסר הכרה בכאב, וכן עם התגברות המתח בין יהודים ופלסטינים בגדה, שנובע במידה רבה מכך שהמתנחלים רוצים לקבוע עובדות חדשות בשטח מתוך מחשבה שנמצאים בקרב על עתידה של הגדה", אומר לוי. "הרב אביחי רונצקי דיבר על כך ב'עופרת יצוקה' וגם ב'צוק איתן'".

השיח המיינסטרימי החרד"לי מקבל נקמה כפעולה לגיטימית של המדינה, אומר לוי. יש גם נקמה של יחידים, פעולות תג מחיר ואחרות, אך לדברי לוי (שזה תחום מחקרו העיקרי), הם פחות במיינסטרים.

הנקמה מניעה מוטיבציה

במלחמה הזאת, טוען לוי, שיח הנקמה חזר גם לצבא, בעוצמה שלא הייתה כמוה מאז תחילת שנות ה־50. "לדוגמה, קצין חינוך ראשי, אופיר לויוס, עומד בראש אסופת השירה 'הנני' שחולקה לחיילי צה"ל, וכוללת כמה שירי נקמה", הוא אומר. "אל"מ (במיל') גולן ואך, מפקד יחידת החילוץ הארצית, כתב: 'הרס חובש נפש פצועה. כן. דם מכפר על דם'. והם לא היחידים.

"הנקמה מניעה מוטיבציה. לכן לצבא קשה לטפל בזה מבית, בין שהחיילים משתמשים בה כדי להניע את עצמם, ובין שאלה מפקדיהם. ישראל החליטה לנהל את המלחמה בפעולה קרקעית ממושכת, תוך רמת סיכון מאוד גבוהה, אפילו לחיילי מילואים. זה עניין חריג בהיסטוריה הצבאית הישראלית, ונובעים מכך כלים חדשים להנעה של החיילים".

לוי מציין גם שהיום הרגשות הללו, שצריך להיפרע ללא הגבלה מהמחבלים בפרט והעזתים בכלל בגלל שחומרת הפגיעה הייתה כל כך גדולה, וכל הדיבורים על זרע עמלק או על מעשה שמעון ולוי בשכם - כל אלה לא שמורים למגזר מסוים. "זה מתקבל בטולרנטיות על ידי הזרם הפרוגרסיבי", הוא אומר. "אגב, מעשה שמעון ולוי בתנ"ך גונה על ידי יוסף. שבט לוי נשא את החרפה כל השנים".

לדברי פרופ' עודד לוונהיים, "העובדה ששיח הנקמה הפך להיות גלוי וחשוף אצלנו, קשור גם לכך שהמודל של קבלת החלטות רציונליות לכאורה הולך ונשחק במדינות עם מנהיגים פופוליסטיים. בעוד שהגנה עצמית צריכה לשרת תכלית סופית, נקמה לא כפופה לכלל הזה, והיא נועדה לשרת סיפוק רגשי.

"אפשר בהחלט לומר שהתרבות שלנו כותבת לנו במלחמה הזו תסריטי נקמה באופן מכוון, ומהם מאוד קשה ללכת אחורה. נראה שאלה התסריטים גם כי הם מאפשרים להמשיך את המלחמה, אבל גם כי זה מה שחושבים שהציבור רוצה. הדברים האלה מזינים זה את זה".

 פרופ' עודד לוונהיים / צילום: תמונה פרטית

כבר אין כניעות מוחלטות

במערכת הפוליטית, דווקא ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט נמנעים משימוש במושג נקמה. נתניהו אמנם אמר מיד לאחר טבח 7 באוקטובר "ננקום בעוצמה על היום השחור הזה שהם עוללו למדינת ישראל ולאזרחיה", אולם מאז העדיף מונחים כמו "ניצחון מוחלט" ו"השמדת חמאס". לדברי לוי, הסיבה לכך היא שעל פי הדין הבינלאומי, נקמה נחשבת מניע לא לגיטימי למלחמה. המניע הלגיטימי הוא הגנה עצמית, ובמסגרתה מותר במקרים מסוימים להגיב כדי להבהיר לצד השני שמהלכיו לא מקובלים ולא יעברו בשקט.

"גם האיראנים, כמדינה, משתמשים בשפה של תגמול ולא בשפת הנקמה, כי הם משחקים במגרש של הדין הבינלאומי. חיזבאללה, כארגון טרור, משחק במגרש אחר", אומר לוי.

איך שיח הנקמה משפיע על התנהלות המלחמה?
לוי: "סכסוכים שיש בהם רגשות נקמה עזים נוטים להתארך ולהפוך אגרסיביים יותר. למשל, אפשר לראות את הסכסוך של האמריקאים נגד הגרמנים, לעומת היפנים שממש פגעו בארה"ב על אדמתה ומולם הסכסוך היה ארוך ואגרסיבי יותר. נקמה קשורה לדה־הומניזציה, והיא משפיעה לרעה על יכולת הפיוס. היא מקשה גם על הכרה במגבלות הכוח של עצמך".

לוונהיים: "מלחמת העולם השנייה הגיעה למצב של כניעה מלאה, שאחריה המנצחים פעלו בנדיבות, לא המשיכו להכאיב אלא פעלו לשיקום המדינות המנוצחות, והיום היחסים בין האמריקאים ליפנים, או בין הצרפתים לגרמנים הם במקום מצוין. אבל כדי להגיע לזה, היה צריך להגיע לכניעה המוחלטת, וזה כמעט לא קורה היום".