גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

קאמי פיסארו, ארוחת מנחה, ילדה ואיכרה צעירה בעת מנוחה, 1882. מוצגת בתערוכה

1

את האמנים האימפרסיוניסטים נהוג להציג בתור מי שגרמו לטלטלה עזה בעולם האמנות באירופה של המאה ה-19, ושינו את מסלולה של האמנות המודרנית. אבל מבט מהיר על היצירות בתערוכה האימפרסיוניסטית החדשה במוזיאון תל אביב לאמנות דווקא משרה את ההפך מטלטלה. הנושאים, הגוונים והטכניקות כולם פסטורליים ושלווים בעליל, ומקירות התערוכה ניבטים שדרות עצים מוריקות, רחובות פריזאיים, בריכות תכולות וטיפוסים שעסוקים בפעולות מינוריות. ואמנם, האימפרסיוניסטים היו פורצי דרך, אבל לא ביקשו לעסוק באמנות סנסציונית לשמה. אדרבה, היומיום שלהם העסיק אותם יותר מכל בציוריהם. האימפרסיוניסטים פעלו מתוך אמונה שהעולם שבו חיו הוא הנושא האמנותי בה"א הידיעה, ושתפקידה של האמנות להנציח את היופי שמבליח כשמתבוננים בו מתוך השראה.

● על מארג הישראליות שמשתקף במיתוס ובתערוכה של "משכית"
● על גיבורת העל הישראלית שמארוול החליטה לשנות דווקא עכשיו

2

הזרם האימפרסיוניסטי מעולם לא היה תנועה מאורגנת של אמנים, ולא נוסח לו מניפסט רעיוני. יסודו של הזרם בתערוכה שהתארגנה בפריז לפני 150 שנה, כאלטרנטיבה לתערוכות "הסלון הפריזאי" היוקרתיות. "הסלון" דחה את יצירותיהם של אמנים שקצו בסגנון האקדמי הנוקשה, ובנושאים המיושנים שמשלו בתערוכותיו. אותם אמנים הקימו תערוכה שתיתן במה לסגנון ציור חופשי יותר, שגם ישקף את התנופה המודרנית שנשבה ברחובותיה המתחדשים של פריז באותן שנים. בתערוכה השתתפו אמנים כדוגמת פייר אוגוסט רנואר, קלוד מונה, אדגר דגה, ועוד שלל שמות מוכרים. רבים מהם החלו לצייר באויר הפתוח, בלי סקיצה, בכתמים ומשיכות מכחול מודגשות, ושילבו צבעים שנראו אז לא מתאימים (כדוגמת הגוונים הכחולים־ירקרקים ששילב רנואר בגבה החשוף של ה"עירומה מאחור", שמופיעה בפתח התערוכה).

3

השם "אימפרסיוניזם" ניתן לאותם אמנים ככינוי גנאי על ידי מבקר אמנות שלעג ליצירה של מונה. היצירה, "התרשמות: זריחה", נראתה לאותו מבקר כמו ציור בלתי גמור, לא מדויק, ולכן גרוע. האימפרסיוניסטים, לעומתו, חשו מחויבות גדולה יותר לטעמם ולרושם האישי שלהם מאשר לדיוק בתכונות האובייקטיביות של נושאי הציורים. מהעולם, הם סברו, יש לחלץ את היופי, ולהדגיש את האלמנטים הפנטסטיים בו. אדגר דגה ביטא בכתביו רצון ליצור מתוך שיתוף פעולה של הדמיון והזיכרון. התיאור "אימפרסיוניסט" הלם אותו בפירוש, משום שהעדיף לתאר ביצירתו "רק את מה שהותיר רושם (impression)"; כך, לדעתו, "הזיכרון וכושר ההמצאה משתחררים מהרודנות שהטבע משליט". האימפרסיוניסטים לא היו מעוניינים באמנות דוקומנטרית גרידא: עליה להכיל גם, כלשונו של דגה, "קורטוב של פנטזיה".

4

התערוכה החדשה, בעלת השם ההולם "לתפוס רגע חולף", אכן נותנת הצצה לעולמם מלא הקסם של האימפרסיוניסטים, אולם היא לא נעצרת בו. מוקדש בתערוכה מקום נכבד גם לממשיכי דרכם. אחת מהדוגמאות הבולטות ביניהם הוא פול סיניאק - מחלוצי הזרם הפוינטיליסטי - שיצירותיו מתאפיינות ברבגוניות פנטסטית אפילו יותר מזו של האימפרסיוניסטים שקדמו לו, ובטכניקה שמתרחקת אף יותר מריאליזם. מנגד לו, מופיעים בתערוכה גם מיצירותיהם היפהפיות של אמנים כדוגמת איסק לויתן, אמן יהודי־רוסי (וידיד של צ'כוב). לויתן גם הושפע מהאימפרסיוניזם - אבל העמיד סגנון ממושמע, צנוע וחד בהרבה, בעל צבעוניות מרוסנת.

5

נראה שתהום פעורה בין סדר היום האקטואלי בישראל לבין החיים שתיארו האימפרסיוניסטים בציוריהם. אבל הביקור בתערוכה החדשה מגלה שאולי לא מדובר בפער כה גדול. על אחד מקירות התערוכה קבעו האוצרות ציר זמן, שמתאר את התפתחות הזרם האימפרסיוניסטי במקביל לאירועים ההיסטוריים של התקופה. הציר מגלה למבקרים שרבים מציורי הטבע האופטימיים והבהירים ומהסצנות העליזות ממונמרטר צוירו בזמן מלחמות ומשברים לאומיים. בעת מלחמת צרפת־פרוסיה אחדים מחלוצי האימפרסיוניזם גויסו למלחמה, בעוד שאחרים גלו. בתקופה שלאחר המלחמה סבלה פריז ממצור ומצנע. עוד מגלה הציר כי מה שהוביל לקרע אישי בל־יאוחה בין האימפרסיוניסטים הוא דוקא פרשת דרייפוס: בעוד שמונה ופיסארו (היהודי) חשבו שנעשה לדרייפוס עוול, אחרים כגון רנואר ודגה סברו את ההפך, ואף החזיקו בדעות אנטישמיות מפורשות.

6

כל התהפוכות האלו לא מקבלות ביטוי ביצירותיהם. מאז ומתמיד עסק האימפרסיוניזם בחגיגה של השגרה. ומשום כך, ביקור בתערוכה אימפרסיוניסטית הוא צו השעה דווקא בזמן חרום. היצירות של אמני האימפרסיוניזם הן תשובה ניצחת לזוועה, החושך והכיעור שבעולם: רגעים של עצלתיים, חדווה, יופי ואור. בזמן מלחמת העולם הראשונה קלוד מונה הקדיש את כל כולו לציור גינת ביתו שבז'יוורני. רבים מציורי חבצלות־המים המפורסמים שצייר שוב ושוב נוצרו בשעת משבר מתמשך ומלחמה עולמית קשה. ההתמקדות ביופי היומיומי של ביתו שבכפר, של הצמחייה, הבריכה והגשר היפני שכה אהב, הם הנוגדן שהציע מונה לאימת המלחמה. את ציורי החבצלות עצומי הממדים שנקבעו לימים במוזיאון האורנז'רי בפריז מסר מונה לממשלת צרפת לאחר תום מלחמת העולם כאנדרטה לשלום. בתור אנטיתזה לחורבן הוא רצה ליצור חלל שבו שוררת שלוה גמורה. בישראל של ימינו, בכוחה של אמנות כמו זו שמוצגת כעת במוזיאון תל אביב להסב מחדש את תשומת לבנו ליופי כזה, ולהזכיר לנו שגרה בצבעים אחרים.