פעם היה כאן טוב יותר? ארבעה מקומות שיחזירו אתכם בזמן

על דבר אחד כבר אפשר להמר בוודאות: התשפ"ה לא תיזכר כשנה להתגעגע אליה. עכשיו יותר מתמיד נדמה שהישראלים רוצים להתרפק על זיכרונות העבר, על אוכל מנחם של ילדות, על ריהוט וכלים מבית סבתא ועל רגעים מתוקים שחלפו. אבל האם היה פה פעם באמת יותר טוב? מבלי לערער על טעמם הערב של "בפלות" וגזוז, זיכרונות נוסטלגיים הם בעיני המתבונן.

● המזללה המפתיעה בקיבוץ שתמצאו בה ארוחה מפנקת במחיר מפנק עוד יותר
● כמו בארץ הפלאות: הצצה לקהילה מסקרנת בגליל שאין כמותה בעולם 
● הוא הוכתר כאחד מאתרי התיירות הטובים בעולם, ויש סיכוי טוב שלא ביקרתם בו

יותר ויותר קיבוצים, חצרות, חנויות, מוזיאונים ואפילו בתי קפה ומסעדות מתהדרים באוספים, מיצגים ותפריטים בעלי ניחוחות נוסטלגיים. בחרנו ארבעה מתוך עשרות רבות שבחרו לנצור רגעים של פעם.

ספר טלפונים ומכתבים ממבצע קדש

"אני מקווה, מרים יקרה, שכשתגדלי ותהיי חיילת ישרור שלום ולא יהיה צורך בחיילים להגן על המדינה, אלא לשרתה בלבד", כך פותח גיל פנטו, אוצר ואספן, את המפגש במוזיאון לנוסטלגיה מקומית. הציטוט, שנכתב על נייר מצהיב, לקוח מתוך מכתב של חייל לאהובתו במבצע קדש 1956.

אז למה בדיוק אנחנו מתגעגעים, אם אין חדש תחת השמש? אני תוהה, בעוד הקוראים מתמוגגים מהעברית הצחה של המכתב. "נוסטלגיה, פירושה געגוע לעבר", מסביר פנטו. "בעולם המשוגע שבו אנו חיים, עם תרבות צריכה שבכל שנייה יש בה ריגוש חדש, יש משהו בתמימות ובפשטות שבה החפצים, המכתבים, מספרים את סיפור שנות הקמת המדינה. את המכתב הזה קיבלתי, כמו פריטים רבים אחרים במוזיאון, ממרים, אותה חיילת, שלימים חגגה כאן יום הולדת 80".

 המוזיאון לנוסטלגיה מקומית / צילום: שרית עטר

פנטו, המכונה בידי אורחיו מחיה זיכרונות, מוכר ל"רשויות הנוסטלגיה" כאספן קפדן של יותר מאלף פריטים, מכתבים ואוספים יוצאי דופן מ־25 השנים הראשונות למדינה. ברשותו, מלבד פריטים שמעלים חיוך וגעגוע, אוסף נדיר של אופנה ישראלית מקורית משנות הארבעים, אותו הוא מציג בערבי פופ־אפ. בחלל מואר ורחב ידיים בדרום תל אביב הוא מציג ומספר את סיפורי האוספים, המסודרים לפי נושאים.

החידוש במוזיאון של פנטו הוא שהמושג "לא לגעת", המתבקש במקומות מעין אלה, לא קיים. להפך. הוא מעודד את אורחיו למשש ולדפדף בספר טלפונים ישן, להתמוגג מאוסף מפיות בד שעליה רקום "בתיאבון", ולמשך כמה שעות ענוגות להיבלע במנהרת זמן של זיכרונות, מראות וקולות שכיף להיזכר בהם.
ישראל של פעם - מוזיאון לנוסטלגיה מקומית, תל אביב

לחם אחיד, פתיתים ועותק של "דבר"

אם תרצו לקנח את החוויה במוזיאון הנוסטלגיה של פנטו בעוגת פתי בר, תוך כדי עיון בשער העיתון "דבר" המבשר על הירצחו של ארלוזורוב, המשיכו לקפה עברי, המסתתר בסמטה קטנה בתל אביב.

ממלבושן של המלצריות בחולצת פועלים מעומלנת, דרך הקיר המעוטר בתמונות של אמנים איקונים כמו מאיר אריאל ונעמי שמר ועד לריהוט בטעם של פעם - קפה עברי הוא מקום שכדאי להתפרקד על הספות המהוהות שלו, כשהנפש משתוקקת לנחמה והבטן לדייסת סולת חמה.

 עוגת פתי בר בקפה עברי / צילום: חגית אברון

עיון בתפריט המודפס באותיות של פעם מעורר חיוך ואת בלוטות הנוסטלגיה. אפשר למצוא שם מנות עם קריצה לעבר - כמו בפלות מן בטעם לימון וארוחת בוקר של מקושקשת שתי ביצים, זיתים ולחם אחיד - אבל גם מנות עדכניות ועכשוויות, למי שבכל זאת נקניקיות ופתיתים לא עושים לו את זה.

קפה עברי גם משמש כמועדון הופעות ואירועים ומתקיימים בו ערבי שירה, מופעים אקוסטיים ושבתות מוזיקה קלאסית.
 קפה עברי, תל אביב

הטלוויזיה הראשונה והצריף של פעם

"בית טרומפלדור נחנך ב־1955 ושימש כבית התרבות של קיבוץ תל יוסף, שבו נערכים חגים, אירועים ומופעים. לפני כארבעה עשורים עברה הפעילות התרבותית לחדר האוכל והאולם נעזב לאנחות", אומר בחיוך שוקי שפרן, מנהל המקום.

 ''תערוכת המאה'' בבית טרומפלדור / צילום: רפי רובין

לרגל חגיגות ה־100 של הקיבוץ, לפני שלוש שנים, הוכשר האולם בידי חבורת ותיקים. כמו מבני תרבות רבים באזור, הוא תוכנן בידי האדריכל שמואל ביקלס, שופץ מחדש וקיבל חיים חדשים־ישנים. הוא משמש להצגת "תערוכת המאה", שהקמתה ארכה שנה וחצי.

הביקור בתערוכה חושף גם בפני העירונים שבינינו טפח מחיי חלוצי הקיבוץ. האולם מחולק לחדרי תצוגה המוקדשים להווי החיים הקיבוצי - הצריף של פעם, הטלוויזיה הראשונה במקום ואפילו הקיר מחורר חורי ההצצה למקלחת הבנות, שכמובן נתפס היום ברמות אחרות ביותר של חומרה.

עוד בתערוכה אפשר למצוא אוסף יוצא דופן של כלי הגשה מפורצלן ממלון וולדורף אסטוריה, ניו יורק, משנת 1922. אלה, לצד כלי אוכל פשוטים מפח, מרמזים שוב על הסתירה שהייתה אז בין חיי הפרולטריון הפשוטים שביקשו לעצמם בני הקיבוץ לבין השרידים המפוארים מאורח חייהם בגולה, שאותם הותירו מאחור.

עוד למדנו על הוויכוח העז שניטש בין חברי הקיבוץ על הקמת תזמורת כלי נשיפה - חמש שנים בלבד לאחר היווסדו. המצדדים בה העדיפו לקנות כלי נגינה על פני לחם וחמאה. או יותר נכון, מרגרינה. בוויכוח בין הרוח לחומר ניצחה הרוח, אם תהיתם.
תערוכת המאה, בית טרומפלדור, קיבוץ תל יוסף

כשהגופנים מסתדרים כבמטה קסם

מיכה מלכה (85), מפונה זה כשנה מקריית שמונה ומתגורר בירושלים. ובכל זאת, הוא מגיע בימים אלה לסדרייה שבכפר קיש. חיים אליאסף, הבעלים של המוזיאון היחיד בארץ לשחזור מלאכות הדפוס, עוקב בחרדת קודש אחר הקשיש ששימש כמומחה דפוס בעיתון "דבר".

 הסדרייה / צילום: תמי בר שי

מלכה אוחז בידע שלא יסולא בפז. הוא מתיישב לצד המכונה בת מאה השנים, מלטף אותה בעיניו ובאחת, תחת ידיו שלא שכחו מעולם, מפעיל את הידית. כבמטה קסם מסתדרים הגופנים, הבוכנות והרצועות, והמכונה פולטת, לצהלת הנוכחים, אותיות, מילים ומשפטים. ככה זה כשהמכונה גרמנית והמפעיל אומן.

המבקרים מתמוגגים למראהו מפיח חיים במכונת דפוס נוספת שמצטרפת לאוסף הנדיר של מכונות, גלופות וסגסוגות - מילים שאף עליהן מרחפת סכנת היעלמות.

שתי מהפכות דפוס עבר אליאסף בחייו. כמי שגדל בביתו של דפס החליט, עם פרוץ המהפכה הדיגיטלית, להעניק פרספקטיבה היסטורית למונח "בהינף מקלדת". הוא ליקט, שימר, ליטש, השמיש ויצר אוסף יוצא מן הכלל של עולם דפוס בטעם של פעם.

מומלץ לבקר במקום עם קבוצה תלת־דורית כדי להבין את המהפכה - 12 שעות מפרכות של עבודת סדר הניבו בעבר שלושה עמודים מודפסים בלבד.
הסדרייה, כפר קיש