ההורות בסדר, ההורים לא: איך משפחות מתפקדות בכאוס

ילד בן שמונה היום כמעט לא מכיר חיים בשגרה. הוא עבר את רוב חייו בין משברים - קורונה, מלחמה, קורונה ב' ושוב מלחמה. איך ההורים של אותו ילד בן שמונה מתפקדים בתוך הכאוס הזה?

"התחלנו לחקור הורות במצבי משבר בתקופת הקורונה, שאז נראתה לנו כמו מצב קיצון חריג", מספרת פרופ' דורית ארם, ראשת המעבדה לחקר הגיל הרך בבית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל אביב, שביצעה את המחקר עפ הדוקטורנטית גליה מעודד קראבנוב. "השווינו את התוצאות לשאלונים דומים שהועברו במדינות כמו בולגריה, ספרד וארה"ב, וראינו מצב דומה יחסית של ירידה בתפקוד ההורי. במלחמה הנוכחית לא ראינו את זה".

מתפקדים ומבולבלים

מחקריה של ארם בשנים האחרונות מבוססים על מודל שפותח במעבדה עוד לפני אירועי 7 באוקטובר ונקרא "מחומש ההורות". "המודל מחלק את ההתנהגות ההורית לחמישה פרמטרים", היא מסבירה. "הראשון הוא שותפות בין המטפלים המשמעותיים - בדרך כלל הורים, אבל בקורונה, למשל, דיברנו על כך שהסבים ובית הספר לא נמצאים. הפרמטר השני הוא מנהיגות, היכולת ללמוד את המצב ולתכנן התנהגות לפי הערכים המשפחתיים. אנחנו מציעים דימוי של רכב שבו ההורים נוהגים והילדים חגורים מאחור ויודעים לאן הם נוסעים. פרמטר שלישי הוא העיקרון של אהבה ללא תנאי. אנחנו בוחנים התנהגות של אהבה, כלומר להיות עם הילדים, לעשות איתם דברים, לשבח אותם, להפגין אמפתיה. בקורונה ראינו שההורים היו איתם אבל לא היו להם הרבה התנהגויות של אהבה כי הם היו עסוקים בעבודה ובהישרדות. הפרמטר הרביעי הוא עידוד עצמאות, והאחרון - כללים, או מה שההורים מכנים 'גבולות'.

"בקורונה ראינו ירידה בשותפות ובהתנהגויות של אהבה. במלחמה, לעומת זאת, הירידות היו מינימליות בהשוואה לשגרה, בעיקר במדד של הפגנת אהבה. בחלק מהמדדים, כמו עצמאות וכללים, אפילו הייתה עלייה".

 פרופ' דורית ארם / צילום: ד''ר מיטל הורקין נשיא

איך את מסבירה את זה?
"נראה שההורים הישראלים למדו לתפקד במצב חירום. סוג האיום שחווינו בתחילת המלחמה שם את הילדים במרכז, כי היה חשש אמיתי לביטחון המשפחה. אבל להמשך התפקוד היה מחיר בחוויה ההורית. הורים דיווחו על פגיעה בשביעות הרצון שלהם מהחיים בכלל ומההורות שלהם בפרט. הם נדרשים לתפקד כמנהיגים ולהפגין אהבה בזמן שהם עצמם מבולבלים, חרדים או אפילו מתאבלים".

בקבוצות הורים דיברו על כך שההורות עצמה הפכה טריגר. ילדים נרצחו ועצם חוויית ההורות הפכה לטעונה בחרדה, אשמת ניצולים וגם רגשות אשמה כלפי הילדים.
"הורים חושבים כל מיני דברים נוראיים, אבל ראינו שאפשר לעצור את המחשבות בפנים ועדיין לתפקד כהורים מיטיבים. ראינו גם שהורים שהצליחו ליישם את מודל המחומש הרגישו רווחה גדולה יותר. לכן אנחנו חושבים שכדאי להשקיע בהדרכת הורים לכלל הציבור".

הבדלים בין הדרום לצפון

ארבעה חודשים אחרי תחילת המלחמה, הובילה ארם מחקר נוסף, בקרב מפונים. "זה מחקר עם פגם ייצוג מסוים, כי לא הצלחתי להגיע לאנשים משדרות, שלומי וקריית שמונה. פנינו אליהם ולא הצלחנו לגייס אותם. אז המחקר מייצג את תושבי הקיבוצים והמושבים. מצאנו ששתי הקהילות מצליחות לשמר התנהגות הורית, בעיקר הבעות אהבה, התעניינות בילדים ואמפתיה, אבל בין ההורים בצפון ובדרום היה הבדל בחוויה ההורית. תושבי הדרום חווים את המשבר באופן עמוק יותר, וזה הגיוני לאור הקרבה המיידית לטראומה, וגם משום שהם התפנו במהירות וכמעט לא לקחו כלום".

גם צפיפות הדיור השפיעה על הרווחה ההורית ועל ההתנהגות. "תושבים שגרו במלונות דיווחו על חוסר יכולת ליצור גבולות למשפחה. למשל בארוחות שמתקיימות במרחב הקהילתי, קשה להם ליישם את הכללים ההוריים לגבי הארוחה. הורים לילדים גדולים יותר הרגישו פחות רווחה, כנראה משום שהיו צריכים לתת יותר הסברים לילדים מה מתרחש, וגם כי הילדים נעקרו ממסגרות חברתיות, שהשפעתן חשובה יותר בגילים מאוחרים".

שמונה חודשים אחרי תחילת המלחמה, חזרה ארם אל המפונים. "לא ייאמן כמה קשה היה לאסוף הפעם את הנתונים. הייתה תחושת עייפות וחוסר אמון במוסדות. אספנו דוגמאות בקושי, אבל הבנתי מהן שלמרות השחיקה, ההורים עדיין מצליחים להפיק התנהגות שהיא בסדר גמור".