המחקר של ד"ר ענת בן יונתן, חוקרת של יחסי אדם־חיה מאוניברסיטת תל אביב, ושל שותפתה, ד"ר לימור חן מהחוג למדעי ההתנהגות במכללה למינהל, מסיט את המבט לעולם החי, שגם הוא נפגע במלחמה - חיות מחמד וחיות משק נורו ונפצעו בטבח, ועם הכניסה לעזה הפוקוס עבר לכלבי יחידת עוקץ, שלחמו לצד החיילים. המחקר ביקש לבדוק מה אומר היחס שלנו לבעלי החיים במלחמה על החברה שהפכנו להיות.
"ראינו קודם כול ניסיון לריפוי של הטראומה הלאומית דרך הצלת בעלי חיים, פעולות ההצלה היו לעתים פיצוי על חוסר היכולת להציל בני אדם, סוג של תיקון", אומרת בן יונתן, שניתחה במסגרת המחקר 620 פוסטים בפייסבוק ואת התגובות להם בשלושה סוגי מקורות: ערוצי חדשות, חוות שיקום והצלה וארגוני זכויות בעלי חיים.
ההבדל בין כלב לפרה
החוקרות מצאו גם מופעים של טשטוש גבולות בין בני האדם לחי, ולפעמים סימן גבולות בחזרה. "למשל, על כלב עוקץ נאמר 'במותו ציווה לנו את החיים', ממש כפי שנאמר על חייל בן אנוש. בין בעלי החיים שעסקנו בהם, לחיות המלחמה ניתן היחס הטוב ביותר, אולם ברגע שעלו שאלות לגבי סיכון אדם לעומת סיכון של חיה, כן הובהר שחייל חשוב יותר מכלב.
"החיילים של יחידת עוקץ שעובדים עם הכלבים רואים בהם חברים שלהם, חלק מהיחידה ממש כמו החיילים האחרים שנלחמים לידם. המפקדים כבר לא רואים זאת כך".
כלומר, עד גבול מסוים אנחנו משליכים על בעלי החיים את היחס שלנו לבני אדם, ובמלחמה כל הרגשות העזים שלנו באים לידי ביטוי גם כך. אך ההשלכה הזאת קורסת כאשר אינה תואמת את האינטרסים שלנו.
מול חיות המשק השיח נשאר יצרני ברובו. "אנחנו קוראים לזה 'הרפרנט הנעדר'. דיברו על כך שהרפת צריכה לחזור לפעול כדי לשקם את הקיבוץ, אבל לא דיברו על מצב הפרות.
"אני מעורבת במחקר אחר שבו ראינו שהסטרס של הפרות אכן גבוה מאוד, וכתוצאה מכך הן עלולות לסבול מדלקת עטין, שמשפיעה גם על החלב, שכעת מכיל חיידקים בכמויות גבוהות, אבל גם אם מביאים בחשבון את ההשפעות האלה, לא מדברים על החיה שחווה סטרס אלא על מה שקורה לחלב".
לשמר את האנושיות
אפשר לראות זאת בשיח לגבי הכלבים מעזה. "היה דיון אם לירות בהם לפני שהם מגיעים להסגר. פרקטית, החשש היה שיש להם כלבת, אבל בשיח הציבורי היה קל יותר לדרוש לירות בהם, כי הם כלבים עזתיים, לא משלנו".
ובכל זאת, נחגגו גם מקרים שבהם חיילים הצילו כלבים או חמורים עזתיים וטיפלו בהם. "בקהילה למען זכויות בעלי החיים בחו"ל קראו לזה גרין ווש, כלומר ניסיון של ישראל למרק את מצפונה לגבי הרג בני אדם על ידי הצלת בעלי חיים. אנחנו רואים בזה משהו קצת אחר, את הרצון של החיים לשמר את האנושיות. החייל נותן לחמור מים כי באמת אכפת לו מהחמור, אבל גם כי בסופו שלדבר הוא חוזר הביתה לחברה, והוא כן רוצה להרגיש שהוא ממשיך להיות חלק מהחברה האנושית, כן רוצה את האישוש של החברה.
"מחקרים קודמים שעשינו הראו שגם כאשר צורכים בשר בהנאה, עדיין שואלים מיהו השוחט, ויש סיפורים ואגדות וסטיגמות לגבי השוחט. חייל שמציל חמור רוצה שיאמרו שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.