ללא אימוץ כדין: האם יש זכויות ירושה למי שהמוריש ראה כילדו?

הכותבת היא שותפה במשרד פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה

כאשר אדם הולך לעולמו מבלי שהותיר אחריו צוואה, חוק הירושה מקנה זכויות ירושה לילדיו הביולוגיים ולילדים שהמנוח אימץ כדין.

ההלכה המשפטית בדבר פרשנות המונח "ילד שאומץ" נקבעה בפסק דין של בית המשפט העליון משנת 1996 בעניין משפחת יהוד, ובו נפסק כי רק ילד שאומץ כחוק בצו שיפוטי מוכר בחוק הירושה. 

● מה אומר הסדר "יורש אחר יורש", ואיך זה עובד בפועל?
● האם עורך דין שערך צוואה יכול גם לייצג את המתנגדים לביצועה? 

בית המשפט העליון הדגיש כי לא ניתן להכיר לצורכי ירושה במנגנון של "אימוץ בפועל", כלומר מערכת יחסים בין אדם מבוגר לילד, אותו גידל כאילו היה ילדו הביולוגי, אם לא דאג להוצאת צו אימוץ חוקי, וזאת למרות שניתן להכיר באבהות הקונסטרוקטיבית לצורך חוקים אחרים, שהם סוציאליים במהותם, כגון מזונות, תגמולים לנפגעי פעולות איבה ועוד.

לאחרונה חל כרסום משמעותי בפרשנות מצומצמת זאת. ראשית, חוק הירושה תוקן לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", כך שהוא מאפשר ליורשים של מוריש אשר הלך לעולמו בתקופת מצב החירום של המלחמה להסתלק מחלקם בירושה, לא רק לטובת אחיהם הביולוגיים והמאומצים כדין, אלא גם לטובת "ילד שהמוריש ראה כילדו". יש להניח כי ההגיון מאחורי ההרחבה קשור לכמות העצומה של נרצחים ונופלים צעירים, אשר הלכו לעולמם במפתיע ולא הספיקו לערוך צוואות מסודרות או לנהל הליכי אימוץ מסודרים, כדי לקבוע את יורשיהם על-פי רצונם. 

שני פסקי דין יוצאי דופן 

כמו כן ניתנו לאחרונה שני פסקי דין יוצאי דופן, שזיכו בחלק מהירושה ילדים שלא אומצו כדין, אך גודלו על-ידי המנוחים כילדיהם.

בפסק הדין הראשון, המנוח נישא בשנת 1967 לאישה שהיה לה בן מאב לא ידוע, ונולדו להם שלושה ילדים נוספים משלהם. שם משפחתו של הבן החורג שונה לשם משפחת המנוח, והוא התייחס אליו כאל בנו לכל דבר. עם זאת, המנוח מעולם לא אימץ את הבן באופן פורמלי, וזאת על אף שבשנת 1961 משרד הפנים הודיע לאימו של הבן, במענה לפנייתה לשינוי שמו של הבן, כי "בעלה יכול לאמץ את הילד ועל-ידי כך יקבל את שם משפחתו, והמאמץ ייחשב כאביו".

המנוח לא הותיר אחריו צוואה, ולכן הבן החורג, בתמיכת שניים מילדיו הביולוגיים של המנוח, ביקש להיכלל בין יורשיו על-פי דין. בתו של המנוח וכן נציג היועמ"ש בשם המדינה התנגדו.

בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי מאחר שהאב נישא לאמו של הבן החורג בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, בטרם חוקק חוק הירושה העדכני, היה מקובל אז שניתן לאמץ ילדים רק באמצעות שינוי שם משפחתם לשמו של מי שמבקש להחשב כאביהם, ולכן ניתן להכיר בשינוי השם כאימוץ פורמלי לצורך חוק הירושה.

במקרה השני, המנוח נרצח בקיבוץ מישובי עוטף עזה בטבח ה-7 באוקטובר. הוא לא הותיר אחריו ילדים ביולוגיים, לאחר שבנו היחיד נפטר לפניו ללא צאצאים, אולם היה לו קשר מיוחד עם ילדת חוץ שהוא גידל כאילו הייתה בתו, מבלי לאמצה כדין. המנוח דווקא היה מודע לבעייתיות החוקית של ירושת ילד שלא אומץ כדין, ולכן ערך צוואה, שבה הילדה הוכרה כיורשת יחידה שלו, אולם הצוואה נשרפה יחד עם כל ביתו ורכושו של המנוח בטבח.

הבת הגישה לבית המשפט את הטיוטה האחרונה של הצוואה, בלוויית תצהירי עדים, שאישרו כי זה היה רצונו של המנוח. במקרה זה לא היו מתנגדים מצד היורשים הפונציאליים על-פי דין (בת זוגו ואחיו של המנוח), ואף לא מטעם המדינה.

בית המשפט אישר לבת להגיש את טיוטת הצוואה על תקן צוואה חתומה במסגרת בקשה לצו קיום צוואה, ואם לא יהיו מתנגדים לגיטימיים, היא צפויה לזכות בירושה.