על "הכבש השישה־עשר", שחוזר לחיינו בלי שאף פעם באמת עזב

1

"הכבש השישה-עשר" יצא ב-1978 והפך לאבן דרך נדירה וייחודית בנוף מוזיקת הילדים. כמעט חמישה עשורים אחרי, הקאסט האהוב - גידי גוב, יהודית רביץ, יוני רכטר ודייויד ברוזה - חוזר לבמה כדי להחיות את הקלאסיקות המוזיקליות, הפעם כמובן ללא יהונתן גפן, שעזב את העולם באפריל 2023.

● על השער של מגזין טיים, שהפך למוסד ולמטרה של תעשיית הפייק
● על מה שאמילי עשתה לפריז ומה שתיירות הסרטים עושה לכלכלות שלמות
● איך הפכו כלי הקרמיקה הישראליים לפריטי אספנות ששווים אלפי שקלים

מילות ספרו באותו השם הפכו רגעים ילדיים יומיומיים להרהורים קיומיים מדויקים, המדברים גם למבוגרים. זהו אלבום על זמני של עולם ילדי נטול פילטרים, שבו מתחברים תמימות, הומור, כאב, שמחה, אקזיסטנציאליזם ומוזיקה מתוחכמת. איך אלבום כה מורכב מוזיקלית נכנס כל כך עמוק לתודעה התרבותית הקולקטיבית? האיחוד הזה מזמין ניסיון אמיתי להסביר את התופעה שמייחדת את האלבום הזה ולהבין, עשורים רבים אחרי, איך הוא ממשיך להדהד בלבבות.

2

"הכבש" מציע לילדים אוסף של עולמות דמיוניים, מלאי דמויות מוזרות ומעוררות הזדהות, בשפה נגישה ופשוטה. עבור מבוגרים זו הרבה יותר מרק נוסטלגיה, בעיקר כי רבדים עמוקים של משמעות נוגעים ברגשות של אהבה, קנאה, פליאה, פחד וסקרנות אינסופית - רגשות שהיחס שלנו אליהם משתנה ככל שאנחנו מתבגרים. הדרך בה גפן כתב את הרגשות הללו תפסה הן את התמימות הילדותית שלהם והן את ההכרה המרירה-מתוקה בשבריריות והיופי שבהתבגרות. 

3

אלבומי ילדים נוטים להישען על משקלים, מלודיות והרמוניות פשוטות. בכבש השישה-עשר נעשה שימוש בהרמוניות מורכבות, מעברי משקלים מפתיעים ומהלכי אקורדים כרומטיים שהם כמעט לא קיימים במוזיקת ילדים. המלודיות של יוני רכטר והמלחינים האחרים באלבום עשירות באקורדים ומהלכים מתחום הג'אז (אקורדים מוקטנים, מורחבים) ורבדים הרמוניים המוסיפים עומק רגשי ללחנים. אותה כרומטיות (כשבין כל שני צלילים סמוכים יש מרווח של חצי טון) חוזרת בלא מעט שירים ותורמת לא רק מסתורין (תחשבו על פתיחת "הפנתר הורוד" למשל), אלא גם טווח רגשות מעבר לבינאריות של "שמח" ו"עצוב". כך משתקפת המורכבות שבילדות.

המוזיקה לא נרתעת מלהשתעשע עם מקצבים והיא מלאה סינקופות ושינויי משקל. השיר "כמו ים" למשל מחליף משקלים ומתאים מאוד לטקסט, כי מה משנה את תדירותו תכופות יותר מ"ים"? המנגינה משתנה ממינורית למאז'ורית - מתמיהה על המתנה המוזרה (צדף) לשמחה מהייחוד שלה, בליל של רגשות שבאים ממש כמו גלים, מעוררים לחיים את דימוי הים. בשירי ילדים הצפוי הוא לרוב הסטנדרט, ודווקא הבלתי-צפוי בלחן הזה סוחף ומוציא משיווי משקל, כמו ילד שמגלה לראשונה עולם חדש.

4

גם המילים מלאות בדואליות שהמוזיקה מתלבשת עליהן נהדר, וגם בתמות שמדברות למבוגרים לא פחות מלילדים. הומור מריר-מתוק שזור לאורכן ולרוחבן, תהיות קיומיות והרהורים על הדברים המופלאים יותר ופחות שבחיים: ויכוחים, ריחות, עוני, העתיד, ועוד. "הילדה הכי יפה בגן" ממזג בעדינות הרמוניות מלנכוליות וחלומיות שעוברות מההצהרתי ("הילדה הכי יפה בגן") בסול מז'ור לאינטרוספקטיבי ("כשהיא מחייכת") בסול מינור, ומאפשרת לילד המאזין לחוש את המתחולל בנפשה של המספרת. "ריבים קטנים" (שהלחין שפי ישי) צובע את הדרמטיות והאסקלציה שיש בכל ריב במהלך אקורדים יורד מפתיע בתחילתו ("אתמול-רבתי-עם-גיורא", על כל מילה אקורד יורד), רק כדי לשנות אותו להרמוניה שובבה ומחויכת בחלק ב' של השיר ולהמחיש באמצעי מוזיקלי יפהפה איך הריב הופך מ"דרמה" ל"משחק".

במובן מסוים, זהו אלבום אינטראקטיבי. השירים בו מציעים הרבה יותר מ"מלודיה יפה", אלא כזו שממחיזה את השיר ומאפשרת לילדים "לחוש" את הרגש שבו. כשמתואר משהו שובב, הקצב עשוי להשתנות בדרך בלתי צפויה. כשהמילים מהורהרות או ממזריות, ההרמוניה עשירה יותר ומשקפת את מורכבות המחשבה. בגלל שהמוזיקה תומכת בטקסט, ילדים יכולים לעקוב אחרי הסיפור מבלי להזדקק לניתוח או להסבר מפורט. הם חווים כל רגע כאילו הם ממילא בתוכו. האיכות הזו גורמת לאלבום להרגיש "חי" ו"מגיב", עולם שבו הילדים לוקחים חלק ולא מאזינים פסיביים.

5

בעשורים שחלפו מאז יציאתו, מוזיקת הילדים נהפכה פשוטה יותר, צפויה מראש, ועברה סוג של "סניטציה". ככל שחברות מוזיקה גדולות השתלטו על העסק, והמדיות בהן המוזיקה נצרכת הפכו מיידיות, הפופ כולו, ושירי הילדים בפרט, עבר רידוד לטובת קליטות, חזרתיות ומינימום מורכבות. מוזיקת הילדים של ימינו לרוב פשוטה מאוד ריתמית, חוזרת על עצמה מלודית וצפויה מאוד הרמונית, כך שקל לנחש את התו או האקורד הבא. "הכבש" לעומת זאת לא ניסה ולו לרגע לדבר אל הילדים מגבוה או לפשט עבורם את התוצר. עבור ילדים "מודולציה" (שינוי סולם, שינוי קונטקסט הרמוני) מרגישה כמו "פרק חדש" או "טוויסט בעלילה". הם אולי לא מבינים זאת מוזיקלית, אבל מרגישים בהחלט.

הכבש השישה-עשר היה ונותר מוצג תרבותי שמכיר במורכבות של חוויית הילדות, ומציע שילדים יכולים לחוש ולהבין ערב רב של רגשות מורכבים. רבדי הרגש הם שנותנים לאלבום את מקומו בנצח. עבור אלו שיילכו לאיחוד הנוכחי, זו יותר מהזדמנות נוסטלגית להיזכר. זו הזדמנות להתחבר מחדש לזמנים בהם מוסיקת ילדים ידעה לתפוס את הדמיון והקסם שבהתבגרות.