תומאס מאן. זכה בפרס נובל חמש שנים לאחר פרסום ''הר הקסמים'' / צילום: Reuters, Bridgeman Images
תומאס מאן פרסם את "הר הקסמים" לפני מאה שנה, בנובמבר 1924. חמש שנים לאחר מכן הוא זכה בפרס נובל. זהו אחד הרומנים הגדולים ביותר שנכתבו אי פעם, משתה אינטלקטואלי בעל סגנון אלגנטי המשובץ שנינות סאטירית. בית ההבראה לחולי שחפת של מאן הוא מיקרוקוסמוס של אירופה לפני המלחמה הגדולה, והוא כולל צוות בין-לאומי של דמויות מורבידיות אך מלאות חיים. המטופלים מצליחים לעמוד בשגרה הרפואית, אך בתוכם הם חסרי מנוחה וחרדים, משתוקקים לאהבה ולתשומת לב, חוששים מחולי ומתריסים בפני המוות.
● החירות מובילה את העם': שיקום של סמל מפעים
● היופי האכזרי של "קו־אורך דם או אדום של ערב במערב" של קורמק מקארתי
מטופלים שמתנהגים כמו על ספינת תענוגות
הרומן מתחיל כאשר הנס קסטורפ, שזה עתה סיים את לימודי ההנדסה שלו בהמבורג, מבקר את בן דודו החייל יואכים צימסן בסנטוריום בדאבוס שבשוויץ. הנס הצעיר, הנאיבי, האידיאליסט והרומנטי, מגיע לשלושה שבועות ונשאר שבע שנים. ההר האלפיני שגובהו 1,500 מטרים מטיל עליו כישוף חזק, שמשנה כבקסם את כל תפיסותיו, מזמן ומזג אוויר ועד לרעיונות, רגשות ומחלות. אפילו לסיגרים יש טעם שונה כאן. הזמן עובר מהר, החודש הוא יחידת החשבון הקטנה ביותר ועונות השנה מתמזגות זו בזו. הסופר ג'וזף קונרד חש גם הוא באופי הסוריאליסטי של הסנטוריום, את העירוב של מותרות ומחלות, ובשנת 1907 כתב כי בדאבוס, "המחול המודרני של המוות נמשך בבתי מלון יקרים".
הנס נמשך למוות ומוקסם מהפסיכולוגיה של הסבל ומהאופן שבו המטופלים מגיבים למחלה. הוא משווה בין חולי לאינטליגנציה וחושב "על אדם טיפש כבריא ורגיל לחלוטין, ועל חולי כדבר הגורם לאדם להיות מעודן וחכם ויוצא דופן". אבל המטופלים החושניים והפוחזים, המתנהגים כאילו היו על ספינת תענוגות ששוכנת בהרים, מפריכים את הרעיון הזה.
הנס, שנמשך לאהבה אסורה, מנגן תקליטי פונוגרף של מוזיקה אירוטית ביותר מאת ורדי, דביסי, ביזֵה, גונו ושוברט בפני קהל צמא לרעיונות חדשים. הנס נדבק בסוג "מכובד" של שחפת - חום, כאב גרון, כתם על הריאה - שמאפשר לו להישאר וליהנות מהנוף המרהיב ומהאתגר שמספקים החולים האינטלקטואלים.
מחפשים נואשות הסחת דעת משעמום ומכאב
הפסיכולוג הפרוידיאני הדינמי ד"ר קרוקובסקי מטיף על כך שתסכול מיני מוביל למחלה: "תסמיני המחלה אינם אלא ביטוי מוסווה של כוחה של האהבה; וכל מחלה היא רק אהבה שהשתנתה". הקשרים המיניים נפוצים בקרב המטופלים הצעירים החולים והבטלנים, המחפשים נואשות את הסחת הדעת משעמום ומכאב, מטיפולים משפילים ומאיום המוות הקרב. כמו ד"ר ברנס, המנהל הרפואי, הנס מתאהב בפאם פטאל הרוסייה החושנית אך החמקמקה, קלבדיה שושא. ברנס מצלם אותה ברנטגן ומצייר אותה בעירום. הנס שוכב איתה בלילה מופקר אחד, לאחר ששיבח את שדיה ואת טבורה ואת איברי המין החבויים בין ירכיה. היא עוזבת למחרת, ומאוחר יותר שבה כבת לווייתו של פיטר פיפרקורן, החוואי העשיר להפליא, הגדול מהחיים והלא קוהרנטי מאיי הודו המזרחיים ההולנדיים. הוא שולט בה, אך הוא אימפוטנט.
בעידן ההוא, לפני להמצאת האנטיביוטיקה, כשלא הייתה תרופה לשחפת, היה ביכולתם של האוויר הצח והשמש של הסביבה האלפינית להקל את המחלה. למרות הטיפולים הרפואיים היקרים, איש בסנטוריום לא נרפא מעולם. יואכים חוזר בצייתנות לגדוד שלו וקלבדיה ממשיכה בנדודיה חסרי המנוח, אך שניהם נאלצים לחזור. בניגוד לשחפת המתונה של הנס, מאן מתאר את השיעול של החולים הגוועים ככזה המעיד על "שארית בלתי מספקת לחלוטין של רקמת ריאה בריאה" וכ"קילוח נורא של מיצי ההמסה האורגנית".
תיאור מבריק של שינוי חברתי והיסטורי
בריאליזם ממוקד בצורה מבריקה מתאר מאן שינוי חברתי והיסטורי. הוא משתמש במשטר הקפדני של הסנטוריום - חוסר הפרטיות, ההכרח לציית, הפגיעות הכלכלית, ההשפלה האישית ואימת הסמכות המוחלטת של ד"ר ברנס - כדי לרמוז על אימת השלטון הטוטליטרי. הוא האמין שגרמניה, שהייתה ממוקמת היסטורית במרכז אירופה, נועדה להיות שדה הקרב הרוחני שיפתור את הסכסוך בין הלטיניים המתורבתים לרוסים הברברים. הנס מתיידד עם שני חולים שהם עניים מכדי לחיות בסנטוריום: האיטלקי הסוציאליסט האידיאליסט לודוביקו סטמבריני, והכומר היהודי-ישועי הריאקציוני לאו נאפטא. המאבק שלהם לשלוט במוחו של הנס מסתיים לבסוף בדו-קרב. סטמבריני, כדי להגן על כבודו ולקיים את עקרונותיו הנאורים, יורה באוויר. נאפטא, כדי להשפיל את יריבו ולנצח בוויכוח, יורה לעצמו בראש.
בפרק שנושאו הוא "שלג" הנס נודד הרחק, נרדם בשלג ומתפתה להישאר ולמות שם. הוא מחליט "למען הטוב והאהבה, לא ייתן האדם למוות ריבונות על מחשבותיו". אולם הבטחתו היא אירונית, והנס ממשיך בחוזה המורבידי המניע אותו אל מוות של חייל במלחמה. נחישותו של בן דודו יואכים לשרת בצבא, למרות מחלתו הקטלנית, מסמלת את הברבריות הצבאית של גרמניה. החולים שנגזר עליהם למות בסנטוריום הבין-לאומי ברגהוף מייצגים את אירופה, לקראת האפוקליפסה שתחריב את מעמדם הדקדנטי ואת תפנוקי חייהם.