קולמן דומינגו בסרט ''סינג סינג'' / צילום: מתוך יוטיוב
המועמדות של קולמן דומינגו לגלובוס הזהב כ"שחקן הטוב ביותר" עבור הופעתו בסרט "סינג סינג", החזירה את הסרט לתודעה לא רק בגלל איכויותיו האומנותיות, אלא בשל מודל ההפקה החדשני, היצירתי והקהילתי שהוא הציג להוליווד. מודל זה עשוי להחזיר את תעשיית הסרטים העצמאיים לימיה היפים. הסרט בבימויו של גרג קוודאר, שנכתב והופק יחד עם שותפו ליצירה קלינט בנטלי, מספר את סיפורם של אסירים בכלא סינג סינג. קולמן דומינגו מוביל קאסט שמורכב ברובו מאסירים אמיתיים שעל בסיס סיפורם נכתב התסריט.
● ההצלחה של "מרשעת" מוכיחה שעומק ואורך יכולים עדיין לדבר לקהל, לא משנה מאיזה דור
● המחקר החדש שקובע: הצעירים מחפשים גיבורים אמיתיים ונאלצים להסתפק בבאטמן
במרבית הסרטים מודל התשלומים הוא כזה בו השחקנים הכוכבים, לפעמים הבמאים הכוכבים, מקבלים משכורות עתק, בעוד שאר חברי הצוות - תאורנים, טכנאים, אנשי סאונד ועוזרי הפקה - מקבלים שכר מינימום. התשלום הלא שוויוני הוא גם לא פעם עילה לסכסוכים (בעיקר כשמדובר בפערי שכר בין גברים לנשים). לכוכבים לעתים מובטח בחוזה נתח כזה או אחר מהרווחים ולשאר הצוות כמעט כלום. מודל תשלומים כזה מקשה על סרטים עצמאיים למצוא מימון, כי הסיכוי שלהם להצליח ללא כוכב מוכר נמוך, וכך גם למצוא כוכב מוכר שישתתף ללא מימון משמעותי.
כניסת הסטרימרים כמפיקי ומממני סרטים הקצינה את המצב עוד יותר, כדי לפצות את היוצרים והכוכבים על "אובדן הכנסות" בשל הפצה קולנועית מצומצמת, הרבה מהם "שילמו מראש" סכום גדול שאמור לפצות את הכוכבים על "פוטנציאל ההצלחה". תעשיית הניהול הצמודה לטאלנטים (סוכנים, רואי חשבון) קפצה על המציאה, ודחפה את לקוחותיה לכיוון זה, שעבורם הוא יותר אטרקטיבי, העלתה את משכורות הכוכבים לסטרטוספרה, והפכה את הפקת הסרטים העצמאיים לקשה יותר.
בעלים־משותפים
כדי לאתגר את המודל, בנטלי וקוודאר הציעו מודל תשלומים שוויוני בו כולם - המפיקים, הבמאי ואפילו הכוכבים הגדולים, מתוגמלים בתעריף שכר זהה. המשתנה היחידי שקובע לבסוף את גובה התשלום הוא הזמן שהשקיע כל אחד בהפקה. למשל, עוזר הפקה שבדרך כלל מועסק בשכר נמוך, קיבל בסרט הזה משכורת שהוא לא מורגל בה (ומאפשרת מחיה בכבוד - כ־730 דולר ליום עבודה, על פי תעריף האיגוד). זאת בעוד שקולמן דומינגו, כוכב עם טייטל "מועמד לאוסקר" שמקבל מינימום לפחות 6 ספרות, עובד עבור מה שבשבילו הוא "פרוטות".
אבל לא רק השכר השווה הוא מהפכני, אלא גם העובדה ש־92 אנשי הצוות שעבדו על הסרט הפכו למעשה למעין בעלים־שותפים שלו. גם במקרה הזה, המודל ההוליוודי המסורתי מאפשר נתח בהצלחה רק למי שיש את המינוף הרצוי להכניס סעיף כזה לחוזה שלו ואלו תמיד הכוכבים הגדולים, או מספר מצומצם למדי של בימאים עם מוניטין. על פי המפיקים, הפקה של הסרט הזה במודל "המסורתי" הייתה מצריכה גיוס של 6 מיליון דולר, והמודל החדש אפשר להם לייצר אותו בפחות מ־2 מיליון דולר בלבד, סכום שהצליחו לגייס מחברת "בלאק בר" של טדי שוורצמן, שאמר "למצוא משהו כל כך עדין ויפה, וכזה שמאפשר לאנשים שיצרו אותו לקחת עליו בעלות, לא אמור להיות מהפכני כל כך, אבל זה המצב".
בפסטיבל הסרטים הבינלאומי TIFF בשנה שעברה, הסרט הוצג בהצלחה ונמכר לחברת A24 בסכום שלא נחשף, אך ידוע כי העביר את ההפקה לרווח, ועד כה חולקו רווחים ראשוניים בסך 750 אלף דולר בין השותפים הרבים.
אבל למה שכוכב כמו דומינגו שחגג את יום הולדתו 55 לא מזמן, יסכים להשתתף בסרט כזה ובשכר כזה דווקא כשהקריירה שלו סוף סוף התחילה להמריא? ובכן, מעבר לתפקיד העסיסי (וכעת גם מועמדויות לפרסים), הקריירה של דומינגו היא סיפור מעניין בפני עצמו. בניגוד לדור ה"ניפו־בייביז", דומינגו הוא בן למשפחה ממעמד הפועלים מפנסילבניה שגודל על ידי אמו, אחרי שאביו עזב את הבית כשהיה בן 9. כדי להתמודד עם ביישנות קשה בשל ליקוי דיבור ממנו סבל, הוא מצא מפלט במשחק.
למרות קריירה ארוכה בתיאטרון ובתפקידי משנה, הוא הפך לכוכב רק באמצע שנות ה־40 לחייו, לפני פחות מעשור כשתפקידים ב"מתים המהלכים" ו"אופוריה" הפכו אותו לשם מוכר ולשחקן נדרש גם בבלוקבסטרים כמו "רובוטריקים" שמביאים איתם תשלומים גבוהים. ייתכן שדווקא הרקע ממנו בה, הקריירה שלו שברובה הייתה קשה וסיזיפית והעובדה שחלק משמעותי מחבריו להפקה הזו הם אסירים משוקמים, עזרה לו לקבל החלטה להמר על פרויקט שמעריך את התרומה האינדיבידואלית של כל אחד ואחד מחברי הצוות.
מסננת לחברי הצוות
לפני "סינג סינג" קוודאר ובנטלי ניסו את המודל הזה על סרט קטן יותר, "ג'וקי", שהופק ב־350 אלף דולר בלבד, ונמכר לבסוף בסכום של 7 ספרות שהביא תשואה של 47% למשקיעים וחלוקת רווחים נאה לצוות. ההצלחה של "ג'וקי" עודדה אותם לבדוק אפשרות להעלות את רף התקציב וחלק מחברי הצוות שעבדו איתם על הסרט ההוא, חזרו לעבוד איתם גם על "סינג סינג". מבחינת השניים, המודל מהווה גם מעין מסננת לחברי צוות, כשרק כאלה שמראש מאמינים בפרויקט ובהצלחתו יתגייסו לעבוד בו.
חברת ההפקה שלה "אתוס" בוחנת אפשרויות להגדיל עוד יותר את היקפי הפרויקטים במודל הזה, והיא מקיימת שיחות עם אולפן גדול למימון הסרט הבא שלה על פי אותו בסיס. האולפנים מצד אחד משוועים להפחתת סיכונים והקטנה של עלויות ההפקה שהתנפחו מסיבות מגוונות, ומצד שני מבינים שעליהם לנסות ולקחת סיכונים כדי לא לשקוע בתהום יצירתית.
לפני כשנתיים בן אפלק ומאט דיימון הקימו את חברת ההפקות Artists Equity, שגם היא מציעה לעובדים בה מודל שיתוף רווחים (אם כי לא שוויוני), מתוך ידיעה שהמוניטין של השניים כמפיקים, כותבים ושחקנים, יאפשר בסבירות גבוהה מכירה של הפרויקט ברווח נאה. בין היתר, הם הפיקו עד כה את "אייר" על מייקל ג'ורדן שנמכר לאמזון ואת "המסיתים" שנמכר לאפל, כשבעתיד הקרוב הם מתכננים את "רואה החשבון 2" בכיכובו של אפלק עבור אמזון ופרויקטים נוספים גם לנטפליקס - כולם סרטים שעלות הפקתם עשרות מיליונים.
מתודעת שכירים לשותפים
למרות התנגדותם של סוכנים, עורכי דין ורואי חשבון (לחלק רווחים למאות אנשים זה כאב ראש גדול) והקושי לגייס סכומים וכוכבים גדולים, בנטלי וקוודאר מאמינים שהמודל הזה יכול להוות מנוף יצירתי לסרטים רבים. החסם הגדול ביותר של היצירה היום הוא רמת הסיכון הפיננסי. באמצעות הפחתתו, אין ספק שאפשר לקחת סיכונים יצירתיים גדולים יותר (מהתסריט ועד הליהוק).
"העברנו אנשים מתודעה של שכירים לתודעה של שותפים. המעבר הזה מעודד יצירתיות, לקיחת אחריות ותחושה של מחויבות שאין בפרויקטים אחרים", אומר קוודאר. הסבב הראשון של "סינג סינג" באולמות הקולנוע בקיץ האחרון לא היה הצלחה קופתית אדירה והוא אסף "רק" 3 מיליון דולרים, אבל תשומת הלב שהתפקיד של דומינגו מקבל כעת בעונת הפרסים והמועמדות האפשרית שלו (השנייה) לאוסקר, שכנעה את A24 להוציא אותו לסבב קולנועי נוסף בינואר, ומבחינת דומינגו, וכמובן האסירים לשעבר שלקחו חלק בעיבוד של סיפורם למסך הגדול, מדובר בהזדמנות נוספת לסרט לצבור מומנטום לקראת האוסקר.