ז'ורז' סימנון בלונדון, 1962. כתב 60 עד 80 עמודים ביום / צילום: Reuters
בספרות, ובכלל באמנות, שָׁגוּר לומר כי האיכות קובעת ולא הכמות. הסופר יערוך שוב וָשוב את ספרו, יתקן וישנה ולבסוף יביא לקורא יצירה קב ונקי, כמו גוסטב פלובּר, שהיה מגלגל את מילות רומניו האסתטיים על לשונו, או ג'יימס ג'ויס על ארבעת ספריו המתפתחים דרך זרם התודעה, אך לא תמיד זה כך. יש פעמים שבהן מתוך הכמוּת נולדת האיכוּת. כזה הוא אונורה דה בּלזק בן המאה ה-19, שכתב בשפע ובמהירות הבּזק. כזה הוא גם סטיבן קינג האהוב בחצי השני של המאה ה-20, וכזה הוא גם סופר המתח המודרניסט הקלאסי ז'ורז' סימנון, שהוא מכונת טקסטים משומנת ובלתי נלאית של רומנים, סיפורים קצרים וקטעי זיכרון אוטוביוגרפיים.
● שישה ספרים שיצאו השנה וכדאי מאוד לקרוא
● קראו את הפרקים הראשונים של חמשת הספרים המועמדים לפרס ספיר
רק כדי לסבּר את האוזן, סימנון, בלגי הכותב צרפתית, היה כותב 60 עד 80 עמודים ביום. כתוצאה מזה בקורפוס שלו יש 76 ספרי בלש שבמרכזם דמותו הנודעת והבלתי נשכחת של המפקח ז'ול מֶגְרֶה הרגזן, וגם 28 נובלות שכאלה. אלה עובּדו לקולנוע לא אחת. אבל גוף יצירתו העיקרי והחשוב הם מה שהוא כינה "הרומנים הקשים", 117 רומנים שכאלה כתב סימנון. רבים מהם מעולים וחלקם יצירות מופת. יוצא אפוא, כי מתוך הכמות צמחה אכן האיכות הבלתי מתפשרת.
במרכז הרומנים עומדות הזוגיות והמשפחה
במרכז "הרומנים הקשים" עומדות תמיד הזוגיות והמשפחה. יש רצח, יש מתח, אבל לא מדובר בהכרח בחקירת משטרה אלא במעגל הקרובים הפנימי, בני משפחה וחברים, ההופכים את חיינו על פני האדמה לגיהינום, כפי שקבע הסופר והפילוסוף ז'אן-פול סארטר במשפטו המוחץ, "הגיהינום הוא הזולת". כלומר הגיהינום אינו איזה מקום שבו מלאכי חבלה מבשלים אותך על גבי שיפוד הנצלֶה באש יוקדת, אלא מצוי ביומיום של חיינו כאן. במתחים האלה עוסקים "הרומנים הקשים" שתרגם בעבר לעילא הסופר האהוב יהושע קנז.
הרומן הקאמרי "החתול" הוא יצירת מופת קטנה, שנכתבה בשבועיים. היא דוגמה קלאסית וקיצונית ל"רומן קשה" של סימנון. במרכזו אמיל ומרגריט, זוג נשוי, מאחרוני התושבים בסמטה האחרונה של שכונה ההולכת ונהרסת במסגרת פרויקט פינוי-בינוי רחב היקף, דהיינו העולם של אתמול מפַנה את מקומו לעולם החדש, ממש כמו אצלנו היום בארץ. הזוג הזה לא ישן באותה מיטה, אלא באותו חדר בשתי מיטות נפרדות; הם אוכלים בנפרד זה מול זו כל אחד את ארוחותיו, ולכל אחד יש מזווה משלו הסגור על מנעול; כבר שנים שהם לא מדברים זה עם זו. בסך הכול הם חיים יחד שמונה שנים, אך ארבע מתוכן הם לא מדברים, ובמידת הצורך, בעיקר כדי להציק זה לזו, הם מעבירים ביניהם פתקים. זאת טכניקה נפלאה של סימנון לעצור את הנרטיב, את המצבים ואת הדיאלוגים הלא נאמרים ומובּעים רק במחשבתם, ולהביא לנו לפתע את הפתקים שלו ואת הפתקים שלה במסגרת מלחמת המינים. אלֶה, בכמה מילים ספורות, יקדמו את העלילה הלאה.
השניים נישאו זה לזו מאוחר, לאחר שהתאלמנו מבני זוגם הראשונים שאליהם הם מתגעגעים, כלומר מדובר בנישואים מאוחרים שהיו טעות, כי יש ביניהם הבדלי מעמד, תרבות ומנטליות בלתי ניתנים לגישור. בעוד שאמיל הוא בן המעמדות הנמוכים, איש של עמל כפיים, מנהל פרויקטים של בניין, מרגריט שייכת למקצועות החופשיים. אביה יזם נדל"ן, סביה היה בעל מפעל מוכר לביסקוויטים, והיא עצמה מעריכה אמנות ורואה את עצמה כמי ששייכת למעמדות הגבוהים. בעלה הראשון היה כנר מעודן ונגן פסנתר, ואילו אמילי נתפס בעיניה גס והמוני.
אלה הדמויות הקרובות הדיכוטומיות ביותר שפגשתי בספרות. הן ביסודן הפכים מוחלטים. לו יש חתול, לה יש תוכי בתוך כלוב שמדי פעם יוצא ולימים, משמֵת, מפוחלץ. היא אוהבת אוכל קר, הוא אוהב אוכל חם. היא אישה אמונית, הולכת לכנסייה, הוא חילוני במהותו. הוא אוהב לשוטט רבות בחוץ, היא אוהבת להיות בבית. הוא אוהב לקום מוקדם בבוקר, היא - מאוחר. הוא אמנם ביישן, אבל אוהב מין, והיא אינה אוהבת. יש איזושהי תחושה ששניהם מחכים לראות מי יחדל מהמשחק הזה, דהיינו מי ימות קודם.
נשאלת השאלה, אם יש כזאת עוינות, מדוע הם התחברו לכתחילה? הרי זה לא שהם הכירו בגיל צעיר ובמשך השנים התפתחה ונצטברה האיבה הזוגית והם נשארו יחדיו בעל כורחם, בגלל הילדים, או מכוח ההתמֵד וההרגל. הם באו לקשר הזה בשֵׁלים ובעלי ניסיון. מדוע אפוא התחברו? הספר לא עונה מפורשות, אבל מַראה זאת היטב. מה שמחבר אותם הוא הפחד הנורא ביותר - להיות לבד. טובה האיבה בשניים מאשר הבדידות. בסוף הרומן כאן מצורף פתק של סימנון בכתב ידו שבו הוא מבקש לא לשפוט אלא להבין את הדמויות האנושיות ב"הרומנים הקשים". אחרי הכול, הם אנחנו.
זהו הניכור הזוגי הטוטאלי הקיצוני ביותר שראיתי בספרות המודרנית של מלחמת המינים הפרוידיאנית-ניטשיאנית. במהלך העלילה החתול של אמיל מורעל. לחתול עצמו יש משמעות סמלית: כיוון שמדובר ביצור חי ולא חפץ או הֶרְגֵּל שהתפתח, צצה משמעות נסתרת שבינו לבינה באשר לחתול, להבדיל מהחפצים, לחתול יש גוף וגמישות. הוא יכול לנדוד מהאחד לאחרת וחוזר חלילה. סמליות החיה הדינמית והפולשת מזכירה את הסמליות החזקה בנובלה המופשטת של יצחק אורפז "נמלים". כאן זה חתול, שם מדובר בנמלים הצרות על הבית ובעצם ככל שהקשר בין יעקב לרחל, הדמויות בנובלה, הולך ומידרדר, ככה הנמלים ממשיכות לכרסם את הבית. גם כאן לחתול יש הרבה כוח בהידרדרות הזוג.
סימנון כותב מיומן, אבל לא טכנוקרט
כדאי לומר משהו על סגנון הכתיבה של סימנון בצרפתית וכמובן בתרגום העברי היפה של משה רון. סימנון חזק בלתאר באופן פלסטי, בפסקאות קצרות, מבנה וחלל והשפעתו של אותו מבנה וחלל על הדמויות, בדומה לז'ורז אחר, ז'ורז' פּרק, מאוחר ממנו. אלא שאצלו אין הדבר אסתטי בלבד, אלא משרת את העלילה תמיד מנקודה לנקודה. הוא מיומן, אבל לא טכנוקרט כהרלן קוֹבֶּן.
בסיום, נימה אישית: לפני הרבה שנים הלכתי עם ידיד לסינמטק. הקרינו שם סרט בשם "החתול", עיבוד לרומן הקאמרי הזה, בבימויו של פייר גראניֶיה-דֶּפֶר ובכיכובם של הבלתי-נשכחים, השחקנים סימון סיניורֶה וז'אן גאבֶּן. זה סרט שהשתיקות בו מרובות ומתמלאות במחשבות ובטקסטים פוטנציאליים, ממש כמו ברומן הקאמרי, ואני ישבתי בקולנוע והבנתי שאני נחשף לסיפור חשוב וגדול. מיהרתי לבדוק על פי מי ומה עשו את הסרט, וככה הכרתי את סימנון. לאחר מכן קראתי את הרומנים הקשים שתרגם קנז והתמכרתי. נסו, זה יקרה גם לכם.