מישל וולבק. שתי דמויות חריגות ובלתי מתפשרות / צילום: Reuters, Stephane Lemouton/ABACAPRESS
לפני היות מישל ווֹלְבֶּק, הסופר הצרפתי הנודע כיום והשנוי במחלוקת, איש עם רומן בעולם, הוא כתב מסה מעניינת בהיקף של ספר על סופר האימה הפנטסטי האמריקני הווארד פיליפּס לאבקרפט (1937-1890), תחת השם הכל כך מזמין והוולבּקי: "ה"פ לאבקרפט: נגד העולם נגד החיים". וולבק ידוע בחיבתו לסופרים אזוטריים שהשפיעו ברבות השנים על הספרות ועל סופרים אחרים, למשל, לסופר הצרפתי ז'וריס-קרל הוֹיְסמנס הדקדנטי והפרוורטי-משהו שכתב את הספר "להפך", שהשפיע על אוסקר וויילד, ויש לו מקום ברומן המאוחר, הפוליטי-דיסטופי, של וולבק "כניעה", המתאר את צרפת כעומדת תחת שלטון האִסלאם.
● "החתול" של ז'ורז' סימנון: בזמן שהשכונה נחרבת בפרויקט פינוי-בינוי, גם הזוגיות מידרדרת
● קראו את הפרקים הראשונים של חמשת הספרים המועמדים לפרס ספיר
אך כזאת הערצה של סופר גדול, עכשווי ומרכזי לסופר אזוטרי נישתי, טרם ראיתי. לאבקרפט עצמו כתב סיפורים קצרים וגם דברים על ספרות שעניינו אותו, התקשה במגע עם העולם, הן בחיי החברה שלו והן בנישואיו שהסתיימו בגירושים, ובעצם היה מעין ג'נטלמן אמריקאי שחי בתוך עולם אוטרקי משלו, שהוא ברא, עולם אימתי והזייתי של האינדיבידואל המלא מפלצות דמיון רוחשות ובראשון קת'ולהו, שנראה כנראה כמו ואגינה אימתית עם מחושים או לשונות, לפחות כך הוא מצטייר בעיני וולבק. בקיצור, מדובר בסופר אימה פנטסטי שאפשר להגדירו כדגם מוקצן של אדגר אלן פו, נגיד, אדגר אלן פו על אסיד.
לאבקרפט, בדומה לפו, לא חי רבות בעולם הזה ומת ממחלת הסרטן בגיל 46. שיאו הפואטי הוא רצף של טקסטים בפרוזה שמעריציו, וולבק ביניהם, מכנים "הטקסטים הגדולים". רצף נובלות ונובליטות (סיפורים קצרים-ארוכים) חופשיות ועצמאיות שבאו בזו אחר זו בשנות חייו האחרונות בין 1926 ל-1934, שעליהן תפארתו ומידת השפעתו. הרצף מתחיל ב"קריאתו של קת'ולהו" ומסתיים ב"הצל מחוץ לזמן".
לא הצליח כסופר בחייו, השפיע מאוד לאחר מותו
בחייו לאבקרפט לא הצליח ממש כסופר והתפרנס בדוחק רב מעריכה ומהגהות. וולבק בספר מביא מכתב לעורך כתב עת נודע בתחום הפנטזיה, שבו הוא מנסה לשמור על כבודו כסופר באופן מכמיר לב. עם זאת, הוא השפיע על קבוצת סופרים מרכזית שבאה אחריו והתכתבה איתו: סופרי פנטזיה ואימה הכוללים שמות כמו רוברט אי הווארד, מחבר סיפורי קונאן הברברי שלימים בקולנוע לבש את דמותו ארנולד שוורצנגר הצעיר, ורוברט בלוך, שכתב את הרומן "פסיכו" שעל פיו יצר אלפרד היצ'קוק את סרטו הנודע. ראוי לציון גם פרנק בֶּלְקנאפּ לוֹנג, ידידו הטוב של לאבקרפט. היו כ-15 סופרים שהושפעו עד לקצות אוזניהם מלאבקרפט. אלה סבו סביב כתב עת של סיפורי אימה פנטסטיים שהפך לאגדה תחת השם הפשוט "סיפורים מוזרים". הם לא רק העריצו אותו והתכתבו עמו, אלא גם המשיכו ישירות את היקום המסויט והאימתי שבנה בסיפורים משלהם א-לה לאבקרפט.
יתר על כן, השפעתו לאחר מותו הרחיקה לכת. הוא השפיע גם על סופרים שאינם שייכים לתחום האימה הפנטסטית באופן ישיר כמו הסופר הפנטסטי הפילוסופי המופשט, חורחה לואיס בורחס; או הסופר הדיסטופי ריי בְּרַדְבּוּרִי; או הקומיקסאי וסופר הפנטזיה העכשווי ניל גיימן. אבל לא רק בספרות נמצא את השפעת לאבקרפט. הוא נוכח גם בתרבות הפופולרית: להקת "מטאליקה" הקדישה לו קטע אינסטרומנטלי בעקבות "קריאתו של קת'ולהו", ודמותו הופיעה בסדרות אנימציה מרכזיות כמו "סאות' פארק", "ריק ומורטי" ואפילו הסימפסונים. משחקי מחשב שלמים נבנו על פי העולם המסויט שבנה בספריו, כך שאפשר לומר בשקט כי לאחר מותו הייתה לו עדנה. הוא אולי היה אינטרוברטי, נגד העולם ונגד החיים, כפי שכותב וולבק, אבל לימים וברבות השנים, העולם אימץ אותו אל חיקו בחום.
למה וולבק אוהב את לאבקרפט מעבר להיות שניהם סופרים מוזרים ודמויות חריגות ובלתי מתפשרות בחברה שבה חיו? הרי בסופו של דבר וולבק הוא סופר ריאליסטי, אפשר אפילו לומר סופר פוליטי-חברתי-דיסטופי, הבוחן את התרבות שבה הוא חי, ואילו לאבקרפט הוא פנטסטי עד קצות אוזניו. וולבק אוהב את ההתעלמות ואף הסלידה של לאבקרפט מהעיסוק הפיזי בעולם, וגם מהעיסוק הספרותי הדומיננטי במין ובכסף. יתר על כן, אם לדייק, הוא מעריץ את העובדה שלאבקרפט יודע ואף מוחֶה על כך שהמין והכסף מהווים מכשיר מניפולטיבי בניהול החברה האנושית הקפיטלסטית ובכלל בהיסטוריה. על אחת כמה וכמה, הערצה של וולבק גוברת כאשר ניכר כי לאבקרפט הוא אנטי-מִגדרי מובהק, מִמשל טראמפ היה מאמץ אותו בשתי ידיים, והוא גם מאוד גזעני כלפי מי שאינו לבן, בעיקר בכל מה שקשור לשחורים שבהם נתקל תכופות כשחי בניו יורק.
וולבק שונא מאוד את כל תורת הפוליטיקלי קורקט ונראה כי היחס שהוא חש כסופר כלפי המוסלמים דומה במעט ליחס שחש לאבקרפט כלפי האפרו-אמריקאים. לכאורה דבר פסול מעיקרו, מוסרית, אתית, נקודה. אלא שבאמנות, מה לעשות, ובזה וולבק ולאבקרפט צודקים, לא האֶתי קובע, גם אם הוא פעמים רבות קיים שם, אלא האסתטי. ספרות, קודם כול ולפני הכול, שייכת לתחום היופי והכיעור, לאסתטיקה. ולאבקרפט, על שלל מפלצותיו והקתדרלות הגותיות המוגזמות להפליא ומאיימות על העין שלו, הוא מאוד אסתטי. לאבקרפט גם יודע להפוך את הגזענות שלו לספרות. זה לא פשוט. דומה הדבר בשירה שלנו לשוביניזם האלתרמני או האלכסנדר פֶּנִי, שגם הוא אסתטי ביותר ואתה נכבש בו אף שאינך מסכים איתו, או לבחירה הגזעית הלאומנית של אורי צבי גרינברג בגֶניוס היהודי המעוררת לעתים חלחלה, אבל בוראת שירה גדולה.
סיפוריו המסויטים של לאבקרפט באו לו מתוך חלומותיו. הוא עצמו מעיד על כך במכתביו הרבים. הוא היה רושם חלומות כפייתי. וולבק כמעט אינו מתעכב בספרו על העלילה ב"טקסטים הגדולים" של לאבקרפט, כי כמו בנובלה המסורתית בפרוזה, שהמקבילה שלה בשירה היא הפואמה, העלילה פחות חשובה והעיקר הוא האווירה שנוצרת מתוך העולם הנברא. לאבקרפט יודע ליצור אווירה מקורית במילים ולהכניס אותך לתוך העולם שלו.
גם סטיבן קינג נמנה עם מעריצי לאבקרפט
עוד מעריץ של לאבקרפט הוא סופר האימה הריאליסטי והפנטסטי האהוב עליי כל כך, הרבה יותר מוולבק ולאבקרפט, סטיבן קינג. יוצר נדיב עם לב רחב, שתורם כאן, כמו בספרים אחרים של סופרים שהוא אוהב, כמו מייקל קונלי, מבוא מרתק ואישי על לאבקרפט ועל וולבק. הוא מספר בו כי בא לכנס הפנטזיה העולמי שהתקיים ב-1979 בפרובידנס, עירו של לאבקרפט, עבר ליד חנות משכון וחשב לעצמו מה היה אילו הייתה בחלון הראווה של החנות מוצעת למכירה הכרית שעליה ישן לאבקרפט, שעליה הניח את ראשו שהמה בכל אותם עולמות מסויטים. קינג לא עשה ברבות השנים עם הרעיון הזה שום דבר נרטיבי, אבל אתם מוזמנים לנסות.
וולבק כסופר חברתי מעמיק סוציו-פילוסופי, ולאבקרפט המסויט על עולמו הפנטסטי האווירתי, אינם בהכרח הסופרים שלי, אבל לאבקרפט השפיע גם השפיע על שניים מן הסופרים האהובים עליי. האחד, בתחום הסיפור הקצר, הוא הרלן אליסון, ואילו האחר, בתחום הרומן, הוא כמובן סטיבן קינג, שאין מקוריים מהם בטוויית הרעיון והעלילות המורכבות המשתלשלות מתוכו. והנה ציטוט יפה של וולבק מסוף הספר האומר הכול: "להציע חלופה לחיים בכל צורותיהם, להוות אופוזיציה מתמדת לחיים, מִפלט מתמיד מן החיים: זוהי משימתו הנעלה ביותר של המשורר עלֵי אדמות. הווארד פיליפס לאבקרפט עמד במשימה".