טימותי שאלאמה ואל פנינג ב''אנונימי לגמרי''. ''אני אחר כלשהו'' / צילום: דיסני ישראל ופורום פילם
1
קצת לפני פרוץ הקורונה יצא למסכים הסרט העלילתי "רוקטמן", שמספר את סיפור חייו של המוזיקאי אלטון ג'ון, על רגעי השיא והשפל שלו, ההתמכרויות לאלכוהול ולסמים וההכחשה של זהותו המינית. הסרט שביים דקסטר פלטשר הופץ במאי 2019. בראיון משותף עם טארון אגרטון, שגילם את הזמר בסרט, אמר ג'ון: "הסרט עוסק גם בצדדים הקשים שבהצלחה שלי, בהכרה שעליי לבקש עזרה, שההתנהגות שלי נוראית וטיפשית ושאני צריך להתבייש בעצמי. לא רציתי לחיות את שארית חיי ככה". אבל האם "רוקטמן" הוא באמת אלטון ג'ון?
כוכב הסרט אגרטון מודה שלא ממש. "לקחנו חופש לגבי האמת", הוא אמר. אם ככה, למה לעשות סרט דווקא על ג'ון? ולמה לעשות את זה שוב עם דילן ב"אנונימי לגמרי" (A Complete Unknown), הסרט הביוגרפי החדש בכיכובו של טימותי שאלאמה?
● הסרטים שיכריעו בין האותנטיות האנושית לדיוק של ה-AI
● על הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין אומנות לבעלי ההון
2
אנשים, ומעריצים במיוחד, מבקשים לדעת כל מה שאפשר על אליליהם. הם קוראים ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות וצופים בסרטים תיעודיים ובריאיונות נשכחים. אבל סרטים עלילתיים הם משהו אחר. הם עניין חמקמק בעטיפה של ממתק. לכאורה, הנה אלטון צעיר, כשהיה עדיין רג'ינלד דווייט, ואלמוני, והנה הוא מצליח. כובש את העולם. נשבר. משתקם. והנה דילן, עדיין רוברט צימרמן ממינסוטה, אלמוני, סטודנט לספרות, והנה הוא פורץ עם הגיטרה, הבלוז והפולק.
אבל גם "רוקטמן" וגם "אנונימי לגמרי" על בוב דילן, שעולה בישראל השבוע, הם יוצאי דופן: סרטים עלילתיים על מוזיקאים שעדיין חיים ונושמים. זה לא דומה לסרטים על אמנים אחרי מותם, כמו פרדי מרקורי ("רפסודיה בוהמית", 2018), ג'ים מוריסון ("הדלתות", 1991), ג'ניס ג'ופלין ("רוז", 1979), ג'ון לנון ("נער משום מקום", 2010) ובילי הולידיי ("הליידי שרה בלוז", 1972).
3
דילן זכה גם בגראמי, גם באוסקר וגם בפרס נובל לספרות, וממשיך להקליט ולהופיע גם בגיל 83. רבים ניסו ומנסים לפצח את דמותו האניגמטית, אבל אף אחד מהסרטים שנעשו עליו לא הצליח באמת להקיף את הסיפור של שבתאי בן-זיסל (שמו כשנכנס בברית אברהם אבינו), בן המהגרים ממינסוטה, רוברט אלן צימרמן בשמו האמריקאי, בוב דילן כפי שהעולם מכיר אותו. האמן הטוטאלי, הפוסט מודרני, החלום האמריקאי ושברו, היהודי שהתנצר וחזר לחצרו של הרבי מלובביץ', שהלהיב את מעריציו והקפיד גם לאכזב אותם, שבשיא הקריירה הקים להקה (טרבלינג ווילבוריז) עם חבריו הכוכבים (ג'ורג' הריסון, רוי אורביסון וטום פטי).
דילן תמיד חמקמק ומנפץ כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים עליו. גם "אנונימי לגמרי" מבלבל: הצפייה מהנה והסרט מעניין, אבל האם הוא באמת סיפורו של דילן?
בפסטיבל הפולק של ניופורט 1965 שינה דילן את תולדות המוזיקה: הוא חישמל את הפולק. הופיע עם להקה וגיטרות חשמליות, בס ותופים. הקהל צרח בוז וזרק חפצים לבמה. צעקו לדילן "ג'ודאס" - יהודה איש קריות, הבוגד שהסגיר את ישו לידי הרומאים. לא הבינו איך דילן רימה אותם. חשבנו שאתה ממשיך של פיט סיגר ואז אתה רוצה להיות אלביס. לא. הוא לא מה שתחשבו, אף פעם.
4
עוד משנות ה-60 ניסו לספר את הסיפור של הנער עם הגיטרה והמפוחית שהפך למשיח רוקנרול. ד.א. פנבייקר ליווה אותו בסיבוב הופעות ב-1965, מתעד עימותים של דילן עם עיתונאים והופעות עם ג'ואן באאז.
ב-1967 יצא הסרט Don't Look Back. דילן היה בן 26 בלבד אבל כבר אמן לא מפוענח, מהפכן, שבכל פעם שניסו להגדיר ולקטלג - שינה כיוון. המפגש שלו עם לנון הוא רגע מכונן בתרבות. הנסיעה במונית בדרך להופעה של דילן, כשהטרובדור היהודי יושב קודר במשקפי שמש ובחוץ הגשם יורד, ולצדו לנון האנגלי נלהב ומלא הומור, הוא המפץ הגדול של הסיקסטיז. המוזיקה המודרנית משתנה משם, כי דילן הכיר לארבעת המופלאים את עולם הסמים ועולם המילים, והשפיע על הביטלס שהחלו לכתוב שירים אחרים, מפותחים ועמוקים יותר.
דילן התניע את הקריירה שלו כשהז'אנר התיעודי "הקולנוע הישיר" החל להתפתח. הדוקו "פסטיבל" של מורי לרנר (1967) שבו הופיע דילן הצליח להעביר את הרוח של שנות ה-60 ואת תרבות הנגד של הצעירים.
הנוכחות של דילן בקולנוע ממשיכה ב"אל תביט לאחור" התיעודי, וגם כשחקן ב"פט גארט ובילי הנער" העלילתי של פקינפה, וכמובן ב"אני לא שם" (שלל דמויות גילמו את דמותו בסרט מוזר אך מעניין בחלקו). אפילו כשדילן מגיח לכמה דקות בדוקו המוזיקלי "הלילה הגדול של הפופ" (2024, חפשו אותו בנטפליקס), על יצירת השיר "אנחנו העולם", אלה הרגעים המרשימים והמטלטלים ביותר בסרט.
5
עולם המוזיקה עבר שינוי דרמטי מאוד במאה הנוכחית. עם האינטרנט, דרכי הצריכה וההפצה השתנו. יש מידע אינסופי אבל לפעמים אין מי שיעבד אותו נכון. דילן הגיע להישגים אדירים והפך לאייקון בחייו, וכך גם אלטון ג'ון. דומה שהסרטים עליהם מבקשים להיאחז לא בהם, אלא בנו. במי שהיינו. בחלומות שחלמנו. בחיים שחיינו כשהם היו פס הקול.
"אנונימי לגמרי" של ג'יימס מנגולד אולי לא מפענח את הדילניות, אבל הוא כן מאפשר להבין את גדולת המהפכה החשמלית שהביא אל המוזיקה. דמותם של יוצרים אקסצנטריים כמותו לא תמיד מתבהרת בתום הצפייה. שוב האומנות מנסה בכל הכוח לתפוס את האמת, אבל זו נשמטת וחומקת, וכל כך בחן. הסרט היפה עשוי להביא אוסקר לטימותי שאלאמה שנולד ב-1995, כשלדילן כבר ערכו מופעי מחווה. דילן צייץ בטוויטר לפני כחודש ש"טימותי שחקן מבריק אז אני בטוח שהוא יהיה אמין לחלוטין כאני. או כאני הצעיר. או אני אחר כלשהו". ואין תגובה דילנית מזו.