מחווה של אוהדי מכבי תל אביב לגלי וזיו ברמן / צילום: בר לביא
1
"אם הסתכלת היום בטלוויזיה בטירוף הכדורגל, ב-20 אלף הצופים היוצאים מכליהם מתוך התרגשות והתפעלות על 22 חוליגנים הבועטים בכדור; אם התבוננת בפרצופו של הדור הצעיר הזה, אשר הבעיטות הללו וההשתתפות הרגשית בהן נעשו תוכן חייהם הרוחניים ומוקד התעניינותם... אז ראית אחדים מסימני ההתנוונות של חברתנו". הדברים האלה, שיוציאו מדעתו בקלות כל חובב כדורגל אמיתי, מיוחסים למדען והוגה הדעות ישעיהו ליבוביץ. אוהדי כדורגל מתקשים לעתים להסביר את המשיכה העזה, את הנסיעות בימי חורף אפילו עד קריית שמונה, את הצעקות על הטלוויזיה ואת הקללות לעבר השופטים. לפני שבועיים המחיש אירוע אחד שוב את עומק המשמעות של כדורגל בחיי אוהדיו. יאיר הורן, ששב משבי החמאס לאחר 498 ימים, ביקש שהמסוק המחזיר אותו לחירות יעבור מעל אצטדיון טרנר - ביתה של הפועל באר שבע, קבוצתו האהובה. ברגע אחד התבהר: הכדורגל הוא הרבה יותר מספורט - הוא מרכיב מהותי בזהות, בקהילה ובהתמודדות האנושית עם אתגרי החיים.
● על קבוצת הפוטושופ בפייסבוק שהפכה לאמצעי הנצחה
● על "קללת השער" שמכתירה מלכים רגע לפני נפילתם
2
הבקשה של יאיר אמנם זיקקה הכול לרגע אחד, אבל הכדורגל שיחק תפקיד בסוגיית החטופים כמעט מיד לאחר 7.10. רשימה חלקית בלבד: אוהדי הפועל ירושלים בכדורגל והמועדון עצמו העלו את המודעות לאוהד חטוף הרש גולדברג-פולין, ובהמשך ליוו את מסע הלוויתו המצמרר; אמילי דמארי סירבה ללבוש אדום ביציאה מהשבי ואף הקליטה סרטון שהוקרן לאצטדיון מלא אוהדי מכבי תל אביב, שלא מפסיקים להזכיר את חבריהם ליציע שעדיין בשבי; שחקני מכבי חיפה עלו למגרש מלווים בבני משפחות החטופים; משפחתו של צחי עידן, שגופתו אך הושבה ארצה, השיקה עם הפועל תל אביב סיכת חטופים אדומה; שחקני בית"ר ירושלים עלו לשחק עם חולצות כתומות לכבוד משפחת ביבס, וגם שחקני בני יהודה שיחקו עם תמונה של כפיר, אריאל ושירי.
3
כמעט כל מועדוני הכדורגל בישראל לוקחים חלק בעשייה הזו, וכמעט בכל שבוע צץ מיזם חדש של קבוצה זו או אחרת. כשזה קורה, החומות נופלות, היריבות הגדולה בין הקבוצות נשכחת. ברגע אחד צבעי החולצות הופכות לא רלוונטיות וערכים משותפים של אנושיות, סולידריות וחמלה עולים על כל שיקול אחר. דווקא ברגעי משבר לאומי מתגלה הפוטנציאל האמיתי של הכדורגל כמחבר ומאחד. בחלק מהמקרים, היוזמות בכלל מגיעות מלמטה, מהאוהדים עצמם, באמצעות שלטי פריסה, שירים או פירוטכניקה.
"אהדת ספורט, וכדורגל בפרט, היא עניין רגשי ברמות מעורבות שאין בשום מקום אחר", מסביר פרופ' יאיר גלילי, ראש המעבדה לחקר הספורט, התקשורת והחברה באוניברסיטת רייכמן. "כשבן אדם יוצא מהצגה או מקונצרט הוא אומר שהנגנים והשחקנים היו טובים, אבל במשחק כדורגל הוא אומר 'ניצחנו' או 'הפסדנו'. הקבוצה זה הוא, הוא ניצח. זה סוג של קנאות דתית.
"יש כאן משהו ייחודי במובן שזו נאמנות לכל החיים. אתה יכול להחליף אישה, מקצוע, עיר מגורים, רכב, אבל קבוצת כדורגל זה לנצח. זה משליך להרבה כיוונים - למשל קרלסברג הייתה לאורך שנים הספונסרית של ליברפול, ואוהדי הקבוצות היריבות נמנעו מלשתות את הבירה הזאת. זו ממש חוויה דתית - יש יום בשבוע שמוקדש לזה, יש אנשים שאתה סוגד להם, ובעיקר יש את הביחד. אתה חלק ממשהו גדול יותר. או כמו שאומר שיר האוהדים, 'אם אתה לא חלק מזה אתה לעולם לא תבין'".
4
גלילי ממש לא הופתע כששמע שיאיר הורן ביקש לטוס מעל אצטדיון טרנר. "יש רמות של אוהדים: הפאנטים, התומכים, העוקבים ואלה שלא ממש אכפת להם. בין הפאנטים לתומכים יש רבים שעושים דברים קיצוניים, כמו לקעקע את שם הקבוצה. באליפות הראשונה של הקבוצה האיטלקית נאפולי אוהדים רצו לבית הקברות וכתבו על הגדרות 'אתם לא יודעים מה הפסדתם'". עד היום השם השני הכי נפוץ בנאפולי הוא דייגו, על שם מראדונה שלקח אותה לאליפות.
ככלל, המגרש הוא מעין מגבר לרגשות ולהלך רוח ציבורי. "הרבה ממה שקורה בספורט מועצם מתהליכים שקורים בחברה הכללית", אומר גלילי. "זה קורה בגלל שהרבה אנשים נמצאים ביחד ובגלל הסיקור התקשורתי. הרבה פעמים זה לטובה, כמו במקרה החטופים, אבל לפעמים זה גם מקדם תהליכים שליליים, כמו גזענות ואלימות. הכול מועצם במגרש". על סוגיית ההנצחה מוסיף גלילי: "הרבה מאוד קבוצות ספורט ואצטדיונים קרויים על שם אנשים, כך שהאצטדיון הוא המקום הברור והרחב שבו הקהילה רוצה להנציח את החלל שלה".
5
ליאור שטרנפלד, פרופ' להיסטוריה באוניברסיטת פן סטייט בפנסילבניה, מסביר שהרגעים האלו מחזירים את הכדורגל לשורשים שלו. "במקור קבוצות כדורגל הן לא עסק של אוליגרכים, אלו מועדונים שצמחו מקהילות בצורה אורגנית. הם מחוברים לאוכלוסייה, לשכונות, לתנועות הפוליטיות. הסיפור של הרש והפועל ירושלים היה קלאסי - הקהילה והמועדון היו מחויבים לו. זה לא שירות שעשו בשבילו, אלא הבעה אותנטית. מועדון כדורגל הוא לא 'קהילה מדומיינת', זו קהילה ממשית. אם מישהו לא נמצא, הכיסא שלו ביציע ריק".
במבט רחב, שטרנפלד שואב השראה מבאיירן מינכן נוכח הניסיון שלה להתחבר לקהילה ולשורשים. "יש לבאיירן מחלקת היסטוריה והם ממש מבינים את התפקיד שלהם בתוך המועדון. אישית, מבאס אותי שקבוצות תל אביביות, למשל, לא מספרות את הסיפור ההיסטורי והמרתק שלהן. כעת, בחסות האירועים הלאומיים שאי אפשר להתעלם מהם, רואים קצת את הקבוצות חוזרות לשורשים הלאומיים שלהן". בשורה התחתונה, אומר גלילי, "הכדורגל ברובו מצליח לשבור מחיצות בין הקהלים בישראל. אנחנו קודם כל ישראלים, לפני שאנחנו אוהדים".