בן סטילר. לקח ב''ניתוק'' לקצה את העבדות המודרנית / צילום: Reuters, USA TODAY Sports
1
כבר עם עלייתה לאוויר ב-2022, "Severance" קיבלה מחמאות מכל עבר כאחת הסדרות המקוריות והמוזרות בטלוויזיה מזה שנים. הסדרה הציגה את הדה-הומניזיציה התאגידית במלא קיצוניותה המסויטת: העובדים בתעשיות לומון עוברים תהליך המפצל את תודעתם לשניים - ה-Innie שקיים רק בשעות העבודה, וה-Outie שחי מחוץ להן, אינו מודע לחלוטין למה שקורה במשרד. התוצאה היא הרהור עמוק על עבודה מודרנית, זהות, צמצום הקיום לכדי משימות סתומות ועוד שלל נושאים קיומיים. ההדהוד החזק של "ניתוק" בצייטגייסט התרבותי קשור ככל הנראה לתופעות של השנים האחרונות כמו עבודה מרחוק, מעקב של תאגידים אחרי עובדים, ומודעות גוברת לאופנים שבהם תאגידים מוציאים ערך מעובדים עבור תמורה מועטה מאוד. בחינה מחודשת של הפילמוגרפיה של בן סטילר, שמפיק את הסדרה ומביים לא מעט פרקים בה, מגלה שזה נושא שמעסיק אותו כבר כ-30 שנה.
● חיילי צה"ל חוזרים לככב: התחפושות הן מראה של הלך הרוח הציבורי
● ההבדל בין "אנורה" ל"אישה יפה" הוא תמצית השינוי שעובר על הוליווד
2
העונה השנייה של Severance, שהפכה השבוע לסדרה הכי נצפית של אפל+ אי פעם, מגיעה השבוע לסיומה, ואולי זה הזמן להכיר במשהו שלא דובר דיו: סטילר בנה לעצמו לאט לאט את אחת הפילמוגרפיות העקביות והמעניינות, שעוסקת בהתמודדויות הקיומיות של האדם במקום העבודה המודרני. אף שהוא מוכר בעיקר כקומיקאי בקומדיות מופרעות למדי, ההיצע שלו כבמאי בחן בשיטתיות וריאציות של אותה שאלה: מה קורה כשהעבודה שלנו מגדירה אותנו עד כדי כך שאיננו יודעים מי אנחנו בלעדיה?. ב"ניתוק", סטילר לקח את האובססיה הזו לקצה הלוגי.
סטילר, נציג מזוקק מאוד של דור ה-X, הוא בן לאצולה הוליוודית - ג'רי סטילר ("סיינפלד") ואן מיארה ("תהילה"). משכך, סביר שבניגוד לרוב בני דורו, הוא לא היה צריך למצוא ולסבול עבודה תאגידית מרוקנת נפש של 9 עד 5. דור ה X, המאופיין בסקפטיות כלפי מוסדות, היה הדור האחרון שגדל ללא אינטרנט, והראשון שגדל עם טלוויזיה כ"בייביסיטר"; הוא זכה לצפות איך תרבות תאגידית מכסה כמעט את כל תחומי החיים. לכן, אולי דווקא כי הוא מייצג היטב את הדור הזה, הוא נמשך לסיפורים הממחישים את המונוטוניות, הניכור והחרדה הקיומית של העבודה המודרנית, את האופן בו היא מעצבת, ולעתים מוחקת, את העצמי.
3
סרט הבכורה של סטילר, "מציאות נושכת" (1994) עסק בחרדות של דור ה-X מ"למכור את נשמתו" לתאגיד. לליינה (וינונה ריידר) קרועה בין אפשרות למשרה תאגידית לבין יושרה אומנותית, ומייקל (סטילר), איש חלקלק אך מלא כוונות טובות, אורז מחדש את הדוקו האישי שיצרה כמוצר ריאליטי מצועצע להמונים, לשיווק באחד מערוצי ה"כמו MTV" שמחזיק התאגיד שבו הוא עובד. הדילמה מחודדת בבחירה הרומנטית שלליינה צריכה לעשות בינו לבין אמן שוליים עני שבז לכל מה שמייקל מייצג.
ב"כייבל גאי" (1996), העבודה של מתקין שירותי כבלים (ג'ים קארי) הופכת לדרך היחידה שלו לקשר חברתי, והוא נהיה כפייתי לגבי לקוח בניסיון נואש לברוח מבדידותו. במובנים רבים, הוא גרסה של ה-Innies מ"ניתוק": עובד שכל זהותו מעוצבת בידי מערכת שמעניקה לו מטרה ברורה דיה לתפקד, אך לא מקנה לו סוכנות על זהותו.
"זולנדר" (2001) חולק עם "ניתוק" לא רק דמיון רעיוני, אלא גם ויזואלי. דרק זולנדר (סטילר) הוא דוגמן במשבר קיומי. ג'קובים מוגאטו (וויל פארל), הנבל, הוא גרסה קומית של מנהל בלומון תעשיות, שעושה דה-הומניזציה לעובדיו ושוטף את מוחם. "זולנדר" לוקח לקצה את הקונספט של העובד כ"כלי ריק" שעובר שליטה מחשבתית, והסאטירה - גם על עבודת ילדים והתנקשויות פוליטיות - נותרת בעינה, בתעשייה שמעריכה עובדים רק עבור התועלת שהם מייצרים.
"רעם טרופי" (2008) מתרחש על סט של הפקת סרט. הסאטירה החריפה על המכונה ההוליוודית מציגה את השחקנים כעובדים בתאגיד, כלואים בתבניות תפקיד. אחד לוקח את המשחק ברצינות כה גדולה עד שהוא מאבד את זהותו, ואחר נואש להמציא את עצמו מחדש. מנהל האולפן (טום קרוז) הוא דמות אכזרית, מניפולטיבית ואדישה לסבל אנושי כל עוד העבודה מתבצעת. זו אולי קומדיה מוגזמת, אבל הטיפול שלה באובדן זהות בעבודה, ניצול תאגידי וחוסר משמעות מקצועית ניכרת.
ב"החיים הסודיים של וולטר מיטי" (2013), מיטי (סטילר) מבלה את חייו בעבודה מונוטונית: תיוק תשלילים במגזין לייף, בעצם זיכרונות והרפתקאות של אחרים, בעוד חייו שלו נותרים משעממים עד כאב. הסרט מדגיש את המתח המובנה בין המחויבויות היומיומיות והתשוקות הפנימיות, ואת חשיבות המרדנות והגילוי עצמי לשם שחרור. מיטי אולי מלא תקווה יותר מ"ניתוק", אבל הרעיון דומה להפליא.
4
יוצר Severance דן אריקסון כתב את פרק הפיילוט לא כדי שיופק, אלא כסוג של הדגמה ליכולותיו ככותב. הוא שלח את התסריט לחברת ההפקות של סטילר, שמיד זיהה פוטנציאל להרחיב או לסכם את הרעיונות שעסק בהם כבמאי. תחת הנחייתו, הרעיונות של אריקסון התמצקו בצורתם הצלולה והמפחידה ביותר, עד כדי הרהור משמעותי ועמוק על זהות, אוטונומיה והמחיר הכבד שהנפש משלמת על שליטה תאגידית. בסופו של דבר מארק, הלי, אירווינג ודילן אינם רק מנוצלים תעסוקתית, אלא נמחקים לגמרי. למרות זאת, בדיוק כמו מיטי או זולנדר לפניהם, הם מתחילים למרוד. הפילמוגרפיה של סטילר מציעה ששחרור, גם אם לא קל, הוא בהחלט אפשרי, ו"ניתוק" מבקשת להסביר שהצעד הראשון בדרך הוא להכיר בזה שאתה לכוד.