אזאר נפיסי, מחברת ''לקרוא את לוליטה בטהרן'', בפסטיבל הסרטים ברומא. איתות מסוכן / צילום: Reuters, Elena Vizzoca / SOPA Images via Reuters Connect
1
הסרט הלוהט של הרגע, "לקרוא את לוליטה בטהרן", שביים ערן ריקליס, הוא עיבוד קולנועי לספר מאת אזאר נפיסי, שסחרר את הקהל כשראה אור ב-2003, והיה ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס במשך 100 שבועות. העלילה מתמקדת בנאפיסי, שהייתה מרצה באוניברסיטת טהרן, אך המהפכת האסלאמית וההגבלות על תכני ספרות דחפו אותה לעזוב את משרתה. היא פתחה קבוצת קריאה בביתה לתלמידותיה ומדי שבוע הן נפגשו לשוחח על קלאסיקות ספרותיות אסורות, מ"גאווה ודעה קדומה" ועד "גטסבי הגדול".
● יצירות האומנות שהוצעו בגרושים - ושוות מאות מיליוני דולרים
● איך ניכסו ענקיות החלב את חג הביכורים
היצירה הזאת מדברת על חופש ודיכוי, על זכויות ועל רמיסתן, ותוך כדי כך היא שמה את הספרות בדרגה עליונה. הנשים הללו מסכנות את עצמן כדי לקרוא.
נושא הצנזורה על ספרות מצוי בליבת עבודתה של נאפיסי. בספרה האחרון מ-2022, "Read Dangerously: הכוח המחתרתי של ספרות בתקופות קשות", היא חוזרת להתייחס לספרות כאל פעולה של התנגדות. לקראת יציאתו היא פרסמה מאמרה שעורר הדים בוושינגטון פוסט, בו הכריזה כי איסור על קריאת ספרים הוא כמו ״ציפור קנרית במכרה״ - הקנרית התריעה על הימצאות גזים רעילים במכרות פחם - איתות על הכיוון המסוכן שהחברה תופסת.
2
הסרט "פסטורליה אמריקאית" (2024), שביימה אוברי אדלר והוקרן בפסטיבל דוקאביב לפני כשבועיים, מספר סיפור קטן על עיירה שמרנית בפנסילבניה ועל מאבק אידיאולוגי וסמלי שניטש בה: אילו ספרים יש להכניס לבתי הספר - ואילו יש לאסור ולהרחיק מעיני הדור הצעיר והקל להשפעה.
באחת הסצנות מלגלג מורה על כך שעותקי בית הספר של המחזה "חשמלית ושמה תשוקה" הוחלפו. הסיבה: על כריכתו התנוסס מרלון ברנדו (ששיחק בסרט מ-1951 המבוסס עליו), מסוקס ונטול חולצה, וככל הנראה מהווה איום הורמונלי לצעירות (שלא לומר לצעירים) שיפגשו במחזה בין מדפי הספרייה. החיוך שהחניק המורה נמחק עם התקדמות הסרט. זה לא נושא לצחוק - זו זירת קרב שמאכלסת שלל מתחים בחברה האמריקאית. שאלות של דת, מגדר וליברליות. בשיחה עמה לאחר הקרנת הסרט, נשאלה אדלר האם יש בכלל היגיון במאבק על ספרים ועל החופש לקרוא אותם, האם עוד יש להם כוח. "הילדים בכלל לא קוראים", היא צחקה, והסבירה שזהו רק מעטה שדרכו מנסים השמרנים לשלוט במערכת החינוך. "הם רק דגל, הדיון הזה הוא בכלל לא על ספרות", סיכמה.
3
שבוע הספר בעיצומו והשנה יש שני מוקדים גדולים, בפארק שרונה בתל אביב ובכיכר ספרא בירושלים. יש עוד אירועים, בין היתר בקרית גת, טבריה,עכו וירוחם, וגם יוזמות אלטרנטיביות. אבל האם האירוע הזה הוא עדיין מה שהיה? כמה מתמיד עם הספר בקריאה, והאם הדור הצעיר בתמונה?
לקראת שבוע הספר פרסמה הספרייה הלאומית את דוח הספרים השנתי ל-2024. הנתונים לא רעים: במהלך השנה יצאו לאור 6,928 ספרים בישראל, קפיצה ביחס לשנה הקודמת, שבה כמעט לא נולדו ספרים אחרי 7 באוקטובר ובסיכומה ראו אור 6,037 ספרים. מתוכם, לא פחות מ-548 עסקו במתקפת הטרור.
ספרי הפרוזה והשירה, הסוגה הכי פורייה, שברו שיא וכללו 2,272 כותרים חדשים - הרבה יותר מ-1,842 בשנת 2023 ומ-2,004 ספרים שנה קודם לכן. 1,405 ספרי ילדים ונוער יצאו לעומת 1,049 ב-2023.
אז יש יותר ספרים, אבל האם יש יותר קוראים? לפי סקר של אתר המדד מ-2022, כמחצית מהישראלים לא קוראים בכלל או קוראים מעט מאוד - עד ארבעה ספרים בשנה. כשליש מהישראלים מעידים שהם קוראים יותר מעשרה ספרים בשנה, ולמעשה סוחבים את התעשייה הזו על גבם.
4
בדצמבר פורסמו תוצאות סקר התוכנית להערכה בין-לאומית של מיומנויות מבוגרים של ארגון ה-OECD. הסקר בודק את הרמה גם בפן המתמטי ובפתרון בעיות, אבל בעניין שלשמו התכנסנו - אוריינות הקריאה - התמונה מטרידה למדי.
ישראל השתתפה לראשונה בסקר ב-2014 ושוב ב-2022. התוצאות הצביעו על ירידה משמעותית ביכולות הקריאה: ישראל צנחה ב-10 נקודות וסיימה עם ציון של 244 לעומת 260 בממוצע ה־OECD. היא דורגה במקום הלא מלבב 27 מבין 31 מדינות שהשתתפו. בראש הטבלה ניצבות פינלנד, יפן ושוודיה, ומזדנבת מאחור - צ'ילה. לפי הסקר, רק 27% מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל מגיעים לרמות גבוהות של אוריינות קריאה, לעומת ממוצע של 33% במדינות ה-OECD. נציג הארגון אנדריאס שלייכר אמר עם פרסום ממצאי הסקר כי "אוריינות הקריאה של בוגר אוניברסיטה בישראל נמוכה מזו משל בוגר תיכון בפינלנד. ל-36% מהמבוגרים בישראל יש אוריינות קריאה נמוכה, רמה 1 - זו רמה של ילד בן עשר, ללא יכולת להבין טקסט מורכב". ונזכיר, אנחנו לא מדברים על תלמידי יסודי, אלא גם על רמת הקריאה בקרב אנשים בשנות ה-30 וה-40 לחייהם.
5
אז האם לספרים עוד יש כוח? עיתונאית הוושינגטון פוסט קייט כהן דווקא שמחה על הצנזורה המתרחבת במידת מה. ולא, היא לא תומכת בהגבלות. העניין הגובר בתכנים מעיד בעיניה שהרבה מאוד השתנה, אבל כוחם של ספרים - לא: ״מספרים למדתי על מין (בערך) לפני קיום יחסי מין, מהם למדתי על התאבדות, התמכרות, מחלות נפש, מלחמה, הזנחת ילדים. מהספר 'מאוס' למדתי על השואה כמו שעובדות ומספרים לא יכולים ללמד״ (על ספרו של ארט ספיגלמן שנאסר בטנסי). אז לא בטוח שהיא צודקת ויש מה לקנא באמריקאים על הצנזורה הגוברת, אבל אולי לשמוח שפה הספרים עדיין חופשיים.