ניב סולטן, מתוך ''טהרן''. תפקיד שגובה מחיר נפשי / צילום: באדיבות כאן 11
1
"מבצע הביפרים" שהסעיר את ישראל והעולם בספטמבר האחרון, ובמסגרתו התפוצצו באחת אלפי זימוניות של אנשי חיזבאללה, היה משהו שלא ראינו כמותו. מפגן יכולות שתוכנן, לפי דיווחים, במשך למעלה מעשור, ויצר נזק רב, פיזי ותדמיתי. ואז מגיע משהו כמו המתקפה באיראן, רק בליל חמישי שעבר - שורת סיכולים ממוקדים של בכירים בצבא ובמשמרות המהפכה, ופגיעה במתקני גרעין ובאתרי טילים בליסטיים, עד כדי שליטה במרחב האווירה של איראן - ושוב ישנה תחושה שאין גבול ליכולות של "המוסד". ככל שנחשפים המבצעים של הארגון, גוברת התחושה שהם לקוחים מסרט ריגול הוליוודי.
● האם לספרים יש עוד כוח? הצנזורה האמריקאית עליהם מעידה שכן
● יצירות האומנות שהוצעו בגרושים - ושוות מאות מיליוני דולרים
"המוסד" הוא מטבעו אחד הגופים האניגמטיים ביותר במציאות הישראלית. חשאיות זו מעוררת שוב ושוב רצון לעסוק בו ובפעילותו, בתרבות הפופולרית המקומית, אך גם הבינלאומית. סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע שנוצרו לאורך השנים מציגים אותו ככוח עלום, אפקטיבי, כמעט מיתי - כזה שפועל בשקט אך מותיר חותם דרמטי. מעבר לבידור, ייצוגי המוסד חושפים גם את הדרך שבה אנחנו, כישראלים וכצופים, מבינים כוח, מוסר, גבורה ואף את המחיר האנושי שמאחורי פעולותיו.
2
אחד האירועים המטלטלים עבור ישראל, ומפעולות הטרור שזכו לתהודה עולמית, היה טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972. במהלכו נרצחו 11 מאנשי המשלחת הישראלית על ידי מחבלים פלסטינים מארגון "ספטמבר השחור". באופן טבעי הנושא קיבל גם טיפול בתרבות, בשלל יצירות. במלאת 50 שנה לטבח עלתה סדרה בהוט - "המטרה: מינכן", שבה אנליסט של המוסד מגלה איום מפורש לפיגוע טרור במהלך משחק ידידות מתוכנן בין קבוצת כדורגל גרמנית לקבוצת כדורגל ישראלית. במקביל עלה סרט ביס - "מינכן 72: דם באולימפיאדה", שמדבר בקולותיהם של מתכנן הפעולה; של מפקד משטרת מינכן, שניהל את המשא ומתן ואת החילוץ שכשל; ושל ראש המוסד דאז צבי זמיר.
אלא שהמורכבות השתקפה היטב בסרט שנעשה שנים קודם לכן, "מינכן" (2005), בבימויו של סטיבן ספילברג. הוא מלמד עד כמה הדימוי הקולנועי של המוסד הוא הרבה יותר מרק השתקפות של גוף ביטחוני. הוא סמל של ישראליות מורכבת: חכמה, נחושה, אך לא חפה מדילמות. דרך המסך, המוסד מספר לנו לא רק על מרגלים, אלא גם על עצמנו: הפחדים, השאיפות והצורך להבין מי פועל עבורנו בעולם האמיתי.
הסרט מציג לא רק אנשי ביון ללא חת, אלא גם את הסוכן בעל הדילמות המוסריות כבדות המשקל שלעתים מהסס לפני שהוא יורה. במרכזו ניצב אבנר, שמתחיל את המסע לחיסול המחבלים המעורבים בטבח במינכן חדור שליחות, אך הולך ומאבד אמון במוסריות של מעשיו, במולדתו, ומעת לעת גם בעצמו. הקונפליקט הפנימי שלו נע בין "מה עושים", לבין מה זה עושה לנו כבני אדם. הסרט לא מבטל את הזכות להגיב לטרור, אבל כן תוהה: "אחרי שנגיב - מה יישאר מאיתנו?".
3
הסדרה "טהרן" (2020) עשתה כבר כמה צעדים קדימה, בפיתוח הדמויות והעלילה המסתעפת. שלוש עונות הסדרה מציעות תיאור עכשווי ומורכב של "המוסד", הרחק מהדימוי הקלאסי של מרגלים חסרי רגשות ומבצעים שבהם נכנסים-מבצעים-הולכים. היא מציגה ארגון מתקדם טכנולוגית, שפועל בסביבה גיאופוליטית מורכבת ונשען על סוכנים אנושיים, פגיעים ולעתים קרועי זהות. אם בסרט "מינכן" את העלילה הניעו סוכנים גברים, "טהרן" עושה כבר פליק-פלאק עם צוקהארה ושמה בפרונט סוכנת אישה. דמותה מדגישה את המחיר הרגשי והנפשי שתחום העיסוק הזה גובה, ואת המתח הקבוע בין שליחות לאומית לאמת אישית. דרך הסיפור של תמר רביניאן, "טהרן" מלמדת את הצופה שהמוסד איננו רק זרוע של עוצמה ישראלית, אלא גם זירה של דילמות מוסריות, בחירות לא פשוטות ומציאות שאין בה רק שחור ולבן או טובים ורעים.
4
ויש גם התבוננות משועשעת על כל העסק. בקומדיה "המוסד" (2019) אין מדובר בסוכנים חדורי מטרה המאובזרים באקדחי גלוק וחותרים למשימות בלתי אפשריות, אלא בחבורה של שלומיאלים, אומנם בעלי כוונות טובות, אבל עם אפס יכולת לחתור למגע ולבצע.
זוהי האנטיתזה בהתגלמותה של ג'יימס בונד, שמפרקת לגורמים את דמותו של איש המוסד וגם מנסה להרכיב, אך התוצאה הרת אסון. במקום סוכן קר רוח, אלגנטי ויעיל קיבלנו גיבור מגוחך, אווילי ולעתים מנותק מהמציאות. הפרודיה המוגזמת על סוגת הריגול מפרקת את המיתוס סביב המוסד ומציג אותו כגוף נפוח מחשיבות יתר. ההרואיות נלקחת מהארגון, ועם היכולת לצחוק עליו מגיעה התובנה: גם "המוסד" - כמו כל ארגון - אינו חסין מקלישאות, טעויות וסיפורים מופרכים. ההבדל הוא ביכולת להחריש אותם.
5
ויש גם ביטויים פחות עלילתיים ויותר דוקומנטריים. ב"דגן: המלחמה האחרונה" (2024) מספר ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, שנה לפני מותו, את סיפורה של ישראל ושל האיומים העומדים לפתחה. בעונה הרביעית של תוכנית התחקירים "זמן אמת" הוקדש, תחת הכותרת "בראש של המוסד", פרק לחשיפת תהליכי המיון הכמוסים של הארגון. איך יוצאים מסיטואציות מול משטרות זרות, איך בונים סיפור כיסוי מהודק, איך זה לחיות בעולם עם סט חוקים נוסף. "יש את התרגיל הקלאסי, שמביאים אותך לכיכר רבין. המדריך מראה לך על איזו מרפסת, והוא אומר לך: 'אני רוצה לראות אותך, עם בעל הבית, עוד עשר דקות על המרפסת, עם כוס מים" - הצצה קטנה ומעוררת מחשבה על דרכי הגיוס הנפתלות של המוסד.
אלא שעם כל זאת, הופעותיו בתרבות הפופולרית בשנים האחרונות משקפות מגמה ברורה - מעבר מתיאור הירואי ושטוח של גוף חשאי כל יכול, לעבר הצגה מורכבת, אנושית ולעתים ביקורתית. סדרות אלה אינן עוסקות רק בפעולה, אלא בחשיפה של הקונפליקט הפנימי שמניע את סוכני המוסד - הזהות הכפולה, חוסר הוודאות והמחיר הנפשי. המוסד בטלוויזיה אינו רק סמל של עוצמה ביטחונית, אלא גם מראה המשקפת את הפנים המורכבות של החברה הישראלית עצמה.