העסקה שהקפיצה את רשות המסים: רכשו 4 דירות ומכרו אותן באותו היום

התובע והנתבע בפרשה הם אחים, שניים מעשרת ילדי מנוחה שהלכה לעולמה ב-2014. במאי 1996 ערכה המנוחה צוואה בפני עדים ובסיוע עורך דין, ובמסגרתה הורישה את כל רכושה לבן הזקונים. עם פטירתה החל מאבק ירושה בין האחים.

במסגרת העתירה נגד קיום הצוואה טען האח המתנגד, באמצעות עורכי הדין אפרת קימה ושלמה עמיאור, כי יש לדחות את הצוואה משני טעמים: בשל העובדה שהמנוחה הייתה דוברת רק את השפה הערבית-טוניסאית ולא שלטה בשפה העברית שבה נערכה הצוואה; ומהטעם שהצוואה נערכה תחת איום והשפעה בלתי הוגנת לכאורה מצד האח הצעיר, שהתגורר לבדו עם המנוחה בביתה בשנת עריכת הצוואה (1996), נהג לצרוך סמים ואיים על המנוחה שתמסור לו את כספה לצורך רכישת סמים. נטען כי האח הצעיר נקט נגד המנוחה אלימות פיזית ומילולית, וכי הצוואה לטובתו נערכה כשהמנוחה הייתה נתונה למרותו וחששה ממנו ומאיומיו.

האח הצעיר, באמצעות עו"ד מאיר מזוז, כפר בשתי טענות ההתנגדות, טען כי המנוחה דיברה עברית וכי לא עלה כל צורך בתרגום לטוניסאית, והכחיש את הטענות להשפעה בלתי הוגנת או כפייה על המנוחה.

השופטת שני כ"ץ ציינה כי מעיון בצוואה עולה כי מדובר בצוואה קצרה ופשוטה, הכוללת הוראות בודדות, מנוסחת באופן סטנדרטי, בסיסי וברור, ושלפיה המנוחה מצווה את כל עזבונה שיישאר לאחר מותה, מכל סוג שהוא, לבן הזקונים.

עוד ציינה השופטת כי מכלל העדויות והראיות, לרבות עדות שאר האחים, היא השתכנעה כי המנוחה דיברה והבינה את השפה העברית, ודאי באופן מספק לשם עריכת הצוואה, והבינה את הוראותיה ואת החתימה עליה.

נקבע כי לא הוכחה השפעה בלתי הוגנת על המנוחה. השופטת התרשמה כי "המנוחה הייתה אישה חזקה ועצמאית בדעתה", ש"לא פחדה מאף אחד" ולא ערכה את הצוואה תחת חשש.

משמעות הפסיקה: חיזוק עיקרון-העל בדיני הצוואות של כיבוד רצון המת וזכות הפרט לפעול כרצונו בנכסיו לאחר פטירתו. 

מספר תיק: ת"ע 45637-01-21; ת"ע 36432-07-23

התובעת וארבע בנותיה רכשו חבילת נופש לקורפו בתאריכים 29-26 בספטמבר 2024, בה הופעלו הטיסות על-ידי ישראייר. טיסת החזור תוכננה ל-29.9.24 בשעה 17:50, ובשעה 10:28 קיבלו התובעות הודעה על ביטולה על-ידי ישראייר עקב המצב הביטחוני.

לטענתן, לאחר שניסיונות להשיג מענה מישראייר בנוגע לטיסה חלופית לא צלחו, הן רכשו כרטיסי טיסה בחברת התעופה ארקיע לטיסה לישראל שמועדה 1.10.24, אולם בשל מתקפת הטילים האיראנית על ישראל, נחתה הטיסה בשדה התעופה בלרנקה, קפריסין, שם הן שהו חמישה ימים נוספים. בסופו של דבר חזרו התובעות לישראל רק ב-6.10.24, בטיסה שהופעלה גם היא על-ידי ישראייר.

התביעה הוגשה לתשלום פיצויים בהתאם להוראות חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה). התובעות תבעו החזר הוצאות השהות במלון בלילות הנוספים בקורפו, החזר עבור רכישת מזון ומשקאות והחזר נסיעות וכן פיצוי בגין ההפרשים בין כרטיסי הטיסה. כמו כן, תבעו פיצוי נוסף על-פי חוק ופיצויים לדוגמה בגין עוגמת-הנפש שנגרמה להן. הסכום הנתבע עמד על כ-36.5 אלף שקל, ומרביתו נשען על הפיצוי הנוסף (7,200 שקל) ועל הפיצויים לדוגמה (עד 20 אלף שקל).

ישראייר ביקשה לדחות את התביעה, בטענה כי ביטול הטיסה נעשה על רקע חיסול מזכ"ל ארגון חיזבאללה חסן נסראללה ב-27.9.24 והמתיחות הביטחונית שנוצרה בעקבות הציפייה לתגובת הארגון, שבעטיה בוטלו כלל טיסותיה לישראל. נטען כי נסיבות אלה מהוות נסיבות מיוחדות שאינן בשליטת החברה, הפוטרות אותה מהחובה לפצות את התובעות בכל פיצוי מלבד השבת התמורה.

הרשמת הבכירה מאיה בלאו קיבלה את טענות ישראייר וקבעה כי החברה אינה חייבת לתובעות פיצוי נוסף או פיצויים לדוגמה, שכן על-פי חוק שירותי תעופה, נוסע שטיסתו בוטלה לא יהיה זכאי לפיצוי כספי אם מפעיל הטיסה הוכיח כי הטיסה בוטלה בשל נסיבות מיוחדות שלא היו בשליטתו. נקבע כי החברה אחראית להחזיר לתובעות רק את הוצאותיהן הנוספות בסך כולל של 9,270 שקל, וכן תישא בהוצאות המשפט בסך 700 שקל.

משמעות הפסיקה: פסק הדין מחזק את גבולות הפיצוי שיושת על חברות התעופה בשל ביטול טיסות עקב אירועים ביטחוניים אשר במהלכם "נסגרים השמיים". 

מספר תיק: ת"ק 32697-11-24

בלב המחלוקת עמדה דירת שני חדרים שרכש ערן בנטל, שמאי מקרקעין ובעל רישיון תיווך, ב-2013 ברחוב התקווה 26 בחיפה, תמורת 625 אלף שקל. שלוש דירות המגורים האחרות בבניין נרכשו על-ידי ישראל אסרף, חבר ילדות של בנטל ועורך דין במשרד דורון טיקוצקי ושות'; עו"ד ירון טיקוצקי; וחברת מרטינה (הקשורה לעו"ד אלי דורון, הבעלים במשותף עם טיקוצקי של משרד דורון טיקוצקי ושות').

כל הסכמי הרכישה נחתמו באותו יום, התמורה והתנאים בכל אחד מההסכמים היו זהים, ומשרד דורון טיקוצקי ייצג את כל הרוכשים.

בשל התעניינות ומודעות לקידום פרויקט תמ"א 38 בבניין, החליטו השותפים לבדוק את ההיתכנות לקידומו בעצמם, שכרו שירותי אדריכל, פנו לקבלת היתר בנייה והגישו בקשה לתמ"א 38 במסלול הריסה ובנייה מחדש.

בינואר 2016 מכר בנטל את הדירה בתמורה לכ-1.6 מיליון שקל. באותו יום נחתמו שלושה הסכמים נוספים למכירת שלוש הדירות האחרות בבניין - באותה תמורה ובאותם תנאים כפי שנמכרה דירתו של בנטל.

בנטל דיווח על המכירה למיסוי מקרקעין והעמיד את המס על 41,368 שקל, מס שבח בלבד. פקיד השומה קבע כי יש לסווג את הרווח שהפיק מהמכירה, בשווי 950 אלף שקל, כ"הכנסה מעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי".

בערעור למחוזי בחיפה טען בנטל, באמצעות עו"ד ראמי חזאן, כי עסקת המכר של הדירה היא עסקה פרטית הונית, וכי הוא השכיר אותה למשך כל התקופה, ולאחר מכן מכר אותה בהזדמנות. לכן, לטענתו, העסקה חייבת במס שבח בלבד.

השופטת אורית וינשטיין דחתה את הערעור וקבעה כי המערער רכש נכס בעל פוטנציאל גבוה להשבחה, פעל להשבחתו בשיתוף-פעולה עם יתר שותפיו ומכר את הנכס תוך היסמכות על הפוטנציאל הגבוה למימוש וההיתכנות של פרויקט תמ"א 38 ותוך הפקת רווח משמעותי.

"אם לא די בכך", ציינה השופטת, "הפעולות האמורות לא נעשו באופן יחידני, אלא תוך שיתוף-פעולה. קיימת חשיבה עסקית אקטיבית מצד המערער ושותפיו להשאת רווחים". 

משמעות הפסיקה: פעולה אקטיבית בשוק הנדל"ן להשאת רווחים איננה פסולה, אך עשויה להביא לכך שהעסקה תיחשב מסחרית-עסקית ולגרור מס גבוה יותר. 

מספר תיק: ע"מ 55781-05-22