אלון אבוטבול.ברומטר של גבריות מקומית / צילום: Reuters, IMAGO/Faye Sadou
אלון אבוטבול אף פעם לא ישב בדיוק על התבנית שממנה יצוקים כוכבים קולנועיים מקומיים, בוודאי לא כאלה מהדור הוותיק יותר - גאון, טופול, דיין, שייצגו דמויות "קוליות", מלאות ביטחון עצמי, או אפילו מאלה שבאו אחר כך כמו איבגי, אשכנזי, שייצגו דמויות עממיות יותר, אך כאלו עם נוכחות קינטית.
● השחקן אלון אבוטבול הלך לעולמו בגיל 60
אבוטבול תמיד נע על הספקטרום שבין דמות חיובית, לכזו שהמניעים המוסריים שלה לכל הפחות מעורפלים, ושהיא פחות "מנוע" ויותר "כלי" שבתוכו מבעבעים דברים מתחת לפני השטח.
רוב התפקידים של אבוטבול היו כאלה מהסוג שלרוב לא מוצא את אור הזרקורים. הסלבריטאות שלו היא כמעט מקרית כשבוחנים את תפקידיו אחד אחד; היא תוצר מצטבר של גוף עבודות יותר מפרפורמנס כזה או אחר. הוא יכול היה להיות החייל, הפושע, האב, המאהב, הבוגד - ובתוך כל הדמויות השונות האלה, היה בו משהו שמור, עצור, כזה שאולי איפשר לקהל הישראלי לשפוך לתוך הדמויות את השאלות והשדים שהם סוחבים איתם.
בהרבה מאוד מהתפקידים שלו - מ"שתי אצבעות מצידון" ועד "האסונות של נינה" - הדמויות שלו כמו סופחות לתוכן את הסביבה שבה הן פועלות. הנוכחות הקולנועית שלו הציעה יותר מ"סיפור רקע" לדמות, אלא תחושה שכל אחת מהן הגיעה למסך עם חיים שלמים שנחוו מאחוריהן, והייתה לו את התכונה הקולנועית החמקמקה של להציע סאבטקסט ללא צורך בהסבר או דיאלוג. מבט אחד - וחשת שקרב פנימי גדול מתחולל מאחוריו. זה הפך אותו ליותר מפרפורמר - הוא היה לאיזשהו ברומטר של גבריות מקומית, של אנשים המנסים לחיות תחת המשא של ההיסטוריה והזהות הישראלית הייחודית.
נוכחות נדירה
גם בהוליווד מלהקים בחרו אותו כאינסטרומנט, לא רק בגלל המראה הזר, אלא דווקא בגלל יכולות המשחק שמנעו ממנו להראות סטריאוטיפי או שטוח, שסוג תפקידים כזה שבדרך כלל נכתבים בחופזה נטולת עומק לרוב מציעים. הוא הביא ניואנס, משהו אפל ומחוספס.
אפילו בקרב שחקנים מדרג שני ושלישי בהוליווד, נדיר להחזיק פילמוגרפיה הכוללת סרטים של ספילברג, רידלי סקוט וכריס נולאן (וכן, גם סטאלון), ולאבוטבול היה את זה, גם אם לא הפך באמת לכוכב הוליוודי מהסוג של גל גדות למשל. כנראה שהיו לו סוכנים טובים, ושהוא ענה לטייפקאסט זר/ מזרח תיכוני מאוד ספציפי, אבל אין ספק שהוא הביא לתפקידים האלה יותר מרק מבטא או מראה אקזוטי, אלא שוב את אותה נוכחות וגרביטאס שהופך תפקידים קטנים לגדולים יותר מאיך שנכתבו. לכן, גם אם השם שלו לא היה גבוה ברשימת הקרדיטים בסרטים הללו, הוא הותיר חותם, וגם בקריירה ההוליוודית שלו נשא את אותם ניגודים שהביא לקולנוע הישראלי: דמויות שכוחן מגיע לא ממה שהם מגלות לנו, אלא ממה שהן מחזיקות בפנים.