איור מתוך הספר. דמות שלא קיימת / צילום: מתוך הספר
"יום יבוא ואת תביני כמה זה חמור", אומר אבא של הקומיקסאית נעה כ"ץ, רגע אחרי שהם יוצאים מפגישה עם נוירולוגית שאבחנה אותו עם FTD - דמנציה פרונטו־טמפורלית. "לפחות זה לא אלצהיימר", היא חשבה. אלא שגם אלצהיימר, מסביר לה אחיה בספר, היא סוג של דמנציה. מסלול דומה אל השכחה. בתרגום מילולי מלטינית, המילה דמנציה היא "יצא מדעתו" (de - מחוץ, mens - דעת).
● דמויות צבעוניות, דיאלוגים שנונים וברלין: "אחותי אירופה" צולל לעומקי ההגירה התרבותית
● מילים לחופשת הקיץ: חמש המלצות לספרים מקומיים ועכשוויים
על הספר "כמה זה חמור", שכותרתו מגיעה מאותו משפט כואב, עבדה כ"ץ שנתיים. בתקופה הזו היא חוותה סוג של היפוך תפקידים ביחס אליו. אבא שלה, החזק והגדול והמבין, הפך לילד כשחלה בדמנציה רק בגיל 62, צעיר ביחס לעקומת החולים במחלה. והיא, בת הזקונים, הפכה יחד עם שני אחיה למטפלת ולמבוגר האחראי.
כ"ץ, 34, בוגרת בצלאל, חיה בתל אביב עם בת זוגה הילית ושני חתולים. עד לאותה נקודה היא כתבה ספרי קומיקס אינטליגנטיים ומשעשעים על יציאה מהארון, על בית ילדותה, ועל רבייה וציפורים. בספרה השישי היא חוזרת לכתיבה אוטוביוגרפית, אינטימית, הפעם בתפקיד צדדי יותר. היא המספרת, אבל במרכז ניצב אבא שלה, ואיתו כוכבת משנה הרסנית במיוחד: הדמנציה הפרונטו־טמפורלית שלו, כמו זו של שחקן האקשן ברוס וויליס.
למה בחרת בכריכה ורודה לספר?
"באחד הימים המעצבת הגרפית של הספר, מיכל מגן, שלחה לי תמונה של המחק הקלאסי מפעם, חצי ורוד חצי כחול, ומשם ההשראה לוורוד לכריכה ולכחול בשדרה של הספר. המחק מסמל את הדמנציה, המחיקה".
ללכת על ביצים
"התחלתי לכתוב את הקומיקס 3-4 שנים אחרי גילוי המחלה", מספרת כ"ץ. "כבר הספקתי לעבד דברים עם עצמי. יכולתי לכתוב במבט מן העתיד, שהעניק תובנות שלא היו לי קודם".
כתבת על "ללכת על ביצים" בגלל הסביבה. איך ניגשת לזה הפעם?
"מהמשפחה הגרעינית קיבלתי תמיכה מלאה. הייתי חייבת מין אישור מהם. הרגשתי שאני אהיה בסדר עם זה רק אם הם בסדר עם זה".
היו חלקים שצנזרת? מרגיש שלא ויתרתי לעצמך, גם בקטעים שבהם את לא יוצאת טוב.
"צנזרתי את עצמי הרבה מאוד, בעיקר כשחשבתי מה הוא היה אומר, והוא מין דמות שכבר לא קיימת אבל קיימת בזיכרונות, 'אבא הבריא'".
בספר היא חוזרת אל זיכרון מקסים שבו אבא מלמד אותה להכין חביתה. ועוד זיכרון שאי אפשר לעמוד בפניו: נעה הילדה נטועה בבריכה, עם מצופים כתומים ומשקפת צלילה, הזרועות של אביה חובקות אותה, אי של ביטחון שקשה לא להזדהות איתו, תחושת חיבוק שאין להתיר.
הפך למודל עסקי
לטובת הספר פתחה כ"ץ במימון המונים - ולא הראשון שלה. בשנת 2019 היא עשתה הדסטראט שהגיע ליעד הגיוס של 30 אלף תוך 3 שעות. בסוף היא גייסה פי ארבעה ממה שתכננה, כמעט 127 אלף שקל. גם ספר הציפורים 2 גויס באותו אופן.
התלבטת לגבי עוד הדסטארט?
"זה כבר הפך לשיטת פעולה, מודל עסקי", אומרת כ"ץ. "אם הגיוס ממש מצליח אני חיה על הכסף עד הפרויקט הבא. מאוד קשה להתפרנס מקומיקס. השיטה הזאת משאירה את הראש מעל המים, אפילו בצורה טובה".
ספרי הציפורים הפכו אותה לקומיקסאית מוכרת ולכזו שמצליחה למכור מרצ'נדייז מהם עד היום - לוחות שנה, סטיקרים, כובעים, מה לא. ספר הציפורים היה צלילה ראשונה של כ"ץ לנושא על הדקויות המדעיות שבו. הפרויקט הבא, "ספר הרבייה", הוא מעין מדריך חינוך מיני עכשווי, רחוק מהספרים הדידקטיים השגורים בנושא. הוא ישיר ונכנס לנושאים שלרוב מתעלמים מהם - הפריה חוץ־גופית, פונדקאות והפלות.
כתבת שספרי הציפורים והרבייה היו קלים יותר לביצוע. מה גרם לך לחזור לחומרים הביוגרפיים?
"ספר הציפורים באמת היה כיף וקליל, משהו שכולם אוהבים. בספר הרבייה היו גם דברים קשים - הפלות, לידות שקטות, לצורך הכתיבה שלו הרבה נשים סיפרו לי חוויות קשות שלהן. לא תמיד הכול היה כיף וצחוקים. ידעתי שאיאלץ לכתוב על אבא שלי כי זו הדרך שלי לעבד מה שקורה. אחרי שהתחלתי לעשות קומיקס, לכתוב ביומן זה כבר לא מספיק".
החינניות האופיינית לעבודה שלה ניכרת היטב גם ב"כמה זה חמור". למרות הנושא הכבד, מפציעים בו חיוך, חמלה, אנושיות בלי קץ.
המהלך הטיפולי הסתיים
דו"ח של איגוד האלצהיימר הבינלאומי מ-2010 קבע כי עד שנת 2030 יוכפל מספר חולי השיטיון בעולם ויגיע לכ-70 מיליון איש. לפי עמותת עמדא, המסייעת בהתמודדות עם אלצהיימר ודמנציה, מספר הסובלים מדמנציה בישראל מוערך ב-150 אלף.
איך החלטת מתי לסיים את הספר?
"כשהדמנציה כבר הייתה ממש מתקדמת, אני קוראת לזה השלב המשעמם של המחלה. כלום לא קורה, הוא במצב גרוע אך יציב, על כיסא גלגלים, הגוף בסדר, המוח איננו. הבנתי שזה פשוט ימשיך ככה עד שזה ייגמר. בשביל המהלך התרפיוטי שלי היה חשוב לי לשחרר את זה. אני סוגרת את המעגל הזה כשהספר יוצא, המהלך הטיפולי מסתיים. כל הזמן חשבתי איך ההלוויה תיראה, מה אגיד בה - והכנסתי הכול לספר. זה אולי מראה את הסוף של המחלה הזו - אנשים יושבים ומחכים למוות שיגיע מתישהו".
קשה שמראיינים אותך, שאת חייבת להתעסק בזה?
"העבודה שלי היא לשבת בחדר מול מחשב, וכשספר מתפרסם, פתאום יש זרקור. יש ארון דמנציה, זה כמו ארון להט"בי, מאוד בודד. אנשים לא ששים לדבר על ההורים שלהם שמתנוונים. זה לא נושא שיחה כיפי במסיבות. אז רציתי לכתוב. המחשבה שאעזור לאנשים היא בונוס נחמד, אבל הסיבה העיקרית אנוכית - לטפל בעצמי".
מה אבא מבין
הסיפור של כ"ץ האב זורק ליצירה אחרת שבמרכזה שיטיון ואובדן מילים - "בן דוד רחוק" (2012) של הבמאי אלן ברלינר. במרכזו ניצב אדווין, קרוב משפחתו של ברלינר, שהיה משורר ומתרגם פורה, להטוטן של מילים שכבר לא יכול לדבר אותן, שלא יכול לנקוב בשמם של חפצים.
כ"ץ תוהה בספר אם אביה מבין שהוא חולה או כבר לא זוכר משהו אחר. אולי היא יכולה לקבל תשובה מברלינר, שאמר בראיון ל"הארץ" כי הגיבור שלו "אומר שהדבר הכי טוב בלהיות זקן ובלאבד את הזיכרון זה שאתה בעצם שוב צעיר. חופשי ממחויבויות, מאמביציות ומלחצים. לאורך כל השנים הוא היה טרוד בהרבה דברים... עכשיו זה לא מטריד אותו בכלל".