פטרישייה הייסמית. סצנות קאמריות נפלאות / צילום: Reuters, imago images/teutopress
כל כך הרבה אופל וכאב מתרחשים בקרבתנו, שכבר נדמה שאין לנו מקום להכיל צער בדוי. ואז מגיעה הספרות. במלוא הדרה הצנוע, מיטיבה ומצליחה בכוחה לרסק אל נפשנו סיפור שאינו המציאות. רבות נכתב על פטרישיה הייסמית (1921-1995), סופרת המתח המופתית, שבימים אלו זוכה להכרה נרחבת בעבור הקורא העברי בזכות תרגום הרומן "קריאת הינשוף", שפורסם לראשונה בשנת 1962, וראה אור בהוצאת אחוזת בית בתרגום יותם בנשלום.
● ספרים לצלול אליהם: המלצות לימים הנוראים, ולא רק
● "אנשים לא ששים לדבר על ההורים שלהם שמתנוונים. זה לא נושא שיחה כיפי במסיבות"
הרומן פותח בתיאור מעשיו של גבר צעיר, מוזר או מופנם, בשם רוברט פורסטר. רוברט הוא מהנדס שחי בגפו, שבדיוק עוזב את מנהטן אל פנסילבניה המנומנמת לאחר גירושים מעציבים. אך אותו גיבור מסגל לעצמו מנהג מטריד, ואף פלילי: הוא עומד מחוץ לחלון ביתה הפרטי של ג'ני, צעירה בת 23, ועוקב אחריה בעוד היא מבצעת לבדה את עבודות הבית שלה. מבשלת, מנקה, עורכת את השולחן. רוברט עומד בחוץ, בחושך הפרוץ, כמרחב המייצג "תת מודע" של פורענות, ואילו הצעירה כלואה ב"מודע", בתוך הבית המואר.
אותה נקודת מבט, "הקונבנציה המציצנית הספרותית", מלווה כמוטיב את "קריאת הינשוף" ומעלה תוך כדי קריאה יצירות איקוניות אחרות הקשורות בהצצה, כמו ציורי נשים מודרניים הנראות בודדות בחלון ביתן (אדוארד הופר) או רומנים העוסקים בסטוקרים מאוהבים (בגזרת הספרות העברית, "שתהיי לי הסכין" של דויד גרוסמן).
וכך כותבת הייסמית בפתיחת הרומן: "שערה של הבחורה היה חום בהיר, והיא הייתה גבוהה למדי. זה כל מה שהיה יכול להבחין בו ממרחק של עשרים מטר. הוא לא ידע אם היא יפה או לא, וזה לא שינה לו. מה כן שינה לו? רוברט לא הצליח לנסח זאת בינו לבינו. אבל בפעם השנייה או השלישית שבה ראה אותה, בהפרשים של שבועיים-שלושה, הבין מה מוצא חן בעיניו: המזג הרגוע של הבחורה, החיבה הניכרת שהיא רוחשת לבית הרעוע, שביעות רצונה מחייה. את כל זאת יכול היה לראות מבעד לחלון המטבח. כשהגיע למרחק שלושה מטרים מהבית".
כל מה שצפוי שיקרה - לא קורה כמצופה
אך אצל הייסמית, בכל פרק ועמוד, ככל שהקורא מכיר את הדמויות הפועלות וחודר לנפשן, כל מה שצפוי שיקרה - לא קורה כמצופה. ואולי כאן בדיוק הסיבה לקרוא ברומן זה, שמתעתע ומהפך בציפיות של הקורא באופן מפחיד ומענג. ג'ני, האישה המועדת להצצה, לא נבהלת מהמציצן ברגע הדרמטי שבו היא שומעת רעשים בחצר ומגלה אותו. להפך. המפגש הראשון בין השניים מוליד רגע של קרבה, כאשר רוברט מתוודה בפניה שהוא לא פושע, שהוא בכלל לא רוצה לפגוע בה, אלא רק נהנה לצפות בה.
מאותו הרגע ועד לסוף הרומן מערכת היחסים בין השניים מתהפכת ומסתבכת, והופכת לזירת פשע רגשית שסך חלקיה מופעלים על ידי כוחות נפשיים הנעים בין רצון לקרבה ולחום לבין ניכור ואלימות. הקריאה מותחת, מלחיצה, לא נותנת מנוחה, גם שנים לאחר שנכתבה. אולי משום שהדמויות של הייסמית הן כמעט רגילות באפיון שלהן. אנשים, שהתארסו או התחתנו. קשרו קשרים. חלמו על בית. ואז נגררו לסיטואציות קיצוניות שרק מותחן טוב יכול לייצר.
גם היצ'קוק נמשך לכתיבה של הייסמית
פטרישיה הייסמית נולדה בטקסס ונפטרה בשוויץ, ונחשבת לאם המותחנים הפסיכולוגים האמריקאים. ספרה הראשון "זרים ברכבת" עובד לסרט מצליח על ידי אלפרד היצ'קוק וזכה למעמד של קלאסיקה, ועם הרומנים והסיפורים הקצרים הרבים שכתבה ניתן למנות את "קרול" ו"הכישרון של מר ריפלי" שתורגמו לעברית (והאחרון שבהם אף זכה לעיבוד מחודש ומרתק לאחרונה כסדרה בנטפליקס). ""קריאת הינשוף" זכה למספר עיבודים קולנועיים מצליחים.
דמותה המסקרנת של הייסמית נותרה שנויה במחלוקת, ויומניה, שמצוטטים בחלקם באחרית הדבר המחכימה שכתב הסופר דרור משעני, מלמדים כי אקט הצצה אמיתי היווה את ההשראה הראשונית לכתיבת "קריאת הינשוף", בעוד הייסמית בעצמה הייתה המציצנית.
מבחינה עלילתית, הרומן מתפתח במהירות (זהירות, הנה כמה ספוילרים שלא יפגעו במאום, אגב, בהנאת הקריאה) מכיוון שג'ני רואה במפגש עם רוברט הצלה מאירוסיה הקרבים וחיבור רגשי עז לאחיה המת. אך במקביל הארוס שלה לשעבר מתכנן לנקום ברוברט על כך ש"גנב" לו אותה, בזמן שניקי, גרושתו הערמומית והמומחית בסטוריטלינג של רוברט, מתערבת במערכת היחסים החדשה. מכאן הסכנות רק מתגברות ומסתבכות, עד לכדי גופה ומסע חקירה בלשי.
אף מעשה אינו מה שהוא נראה בתחילה
שלושה דברים הופכים את הקריאה ברומן למיוחדת ולכזו שנחקקת בזיכרון: ראשית, אם במותחן פסיכולוגי אף אחד לא נראה כפי שהוא נראה בתחילה, כאן גם אף מעשה אינו מה שהוא נראה בתחילה. שנית, מעשה הכתיבה והבעלות על הנרטיב אף הוא מוכמן בעדינות ברומן בניסיון ממשי לספר את סיפור החקירה, מה שקושר באופן סימבולי את ההכרה בחטא או הכפרה עליו, לפעולת הסיפור. שלישית הן הסצנות הקאמריות הנפלאות, שכתובות באופן מצומצם אך בהיר ויזואלית, בדומה לסצנות במחזה: "למעשה שניהם, הוא וג'ני, אנשים חופשיים. הוא התבונן בשיער הרך שהשתלשל לצד פניה - כמה קווצות חמקו מן הסיכה שמאחורי האוזן - ורצה לנשק אותה שוב על הלחי. היא ניקתה את הכיור. אז יישרה את הסינר, התירה אותו, שמה אותו על הדלפק ופרשה אליו את זרועותיה. שפתיהם נגעו זו בזו, נלחצו זו אל זו, ומגע קצה לשונה בלשונו היה לוהט כהלם חשמלי. הוא חיבק אותה חזק, גוף משונה, חמים, גבוה מזה של ניקי ודק ממנו, בושם אחר. הבחורה הראשונה שכרך סביבה את זרועותיו מאז ניקי. אז התנתק ממנה והלך אל הסלון. זמן מה עמד והתבונן באח, ואז פנה בפתאומיות".
מדידת המרחק והצורך לקירבה אנושית לצד אי- האפשרות הגלויה שלה נוכחת בכל פסקה, ומעלה מחשבות על מנגנוניה מלאי הסתירות של הנפש האנושית. אך ישנה גם סיבה רביעית. הסצנה היפה ביותר ברומן היא סצנת מוות מרכזית שמהווה מעין אבטיפוס מכונן לכתיבה ספרותית על מוות בכוונה תחילה: גופני ומחריד מחד גיסא, וחומל ומלא חסד מאידך גיסא. סצנה זו אוחזת את הקורא במתח שעליו פועל הרומן - הרצון האנושי לאהבה בלתי אמצעית אל מול הרצון האנושי לא פחות לאלימות, לחיסול ולאינות.
הייסמית במובן זה מיישירה את המבט אל המוות ומעלה אותו על הנייר כפי שתפשה אותו מבחינה פסיכולוגית: נטול סנטימנטליות, מיתולוגיות או קיטש. בנקודה זו היא מעניקה לקורא את חוסר המנוחה המיטבי שמותחן פסיכולוגי יכול לו. וכפי שחותם משעני באחרית הדבר באזכור עוצמתי מיומנה, במילותיה שלה: "אני מרימה כוסית לשנה החדשה. לחיי כל השדים, התאוות, התשוקות, החמדנויות, הקנאות, האהבות, השנאות, התשוקות המשונות, האויבים האמיתיים ואויבי הרפאים, גדודי הזיכרונות שאיתם אני נלחמת - הלוואי שלעולם לא ייתנו לי מנוחה".