''רונית אלקבץ: נביאה, כוהנת, מלכה...'' שמוצגת במכון הצרפתי בתל אביב. תנעל ב־13 בנובמבר 2025 / צילום: פיליפ כהן
פגישה מקרית של האומן איציק בדש עם רונית אלקבץ ז"ל שינתה את מסלול חייו. "פגשתי אותה בשנות ה־20 שלי, בזמן הסרט 'שחור', והיא פשוט קראה אותי כמו רנטגן. הכנתי שרשרת שחורה מאבנים, לא יודע למה הכנתי אותה, אני לא מתעסק בתכשיטים והענקתי לה אותה במתנה. היא קנתה לי ספר וכתבה לי 'אני אלווה אותך לאורך כל החיים' - ומאז באמת לא נפרדנו".
● דוד טרטקובר נתן שפה חזותית למוזיקה הישראלית
● סוחר האומנות שישכנע אתכם ששווה להשקיע באומנות ישראלית דווקא עכשיו
בדש, אומן וידיאו ארט וסטילס, היה בכלל סטייליסט בניו־יורק עד שפגש את אלקבץ. לאחר היכרותם, היא הפצירה בו להפוך לאומן ולספר את הסיפור שלו על בן לשושלת של מקוננות. "היה לי קשה כי ברחתי מהסיפור הזה", הוא משחזר. "להגיע לתל אביב ולדבר על הסבתא המקוננת - פעם הדברים האלה היו טאבו. בלעדיה לא הייתי מי שאני היום.
"רונית פקחה את עיניי על החשיבות של הקשר עם התרבות והמקורות שלנו. בכל דבר שעשיתי ויצרתי, תמיד היא הייתה האדם הראשון שהייתי מראה לו. היא לימדה אותי המון".
במסע המשותף של השניים, היא בין השאר ליוותה אותו בשנים הקשות בחייו בהן גילה כי הוא נשא HIV. גם אז, אומר בדש, אלקבץ תמכה בו להוציא את הסיפור שלו החוצה: "היא אמרה לי שאני צריך לספר את זה. היא נתנה לי את החופש להרגיש, וזאת הייתה מתנה גדולה".
אלקבץ, זוכת 3 פרסי אופיר ואות "לגיון הכבוד" (עיטור מסדר הכבוד החשוב ביותר בצרפת), סללה דרך לרבות ורבים בעולם התרבות. היא הלכה לעולמה ב־2016 בתום מאבק במלחמת הסרטן והשאירה אחריה מורשת מפוארת. בין היתר, היא ביימה עם אחיה שלומי אלקבץ טרילוגיה בהשראת סיפורם המשפחתי "ולקחת לך אישה" (2004), "שבעה" (2008) ו"גט - המשפט של ויויאן אמסלם" (2014).
9 שנים לאחר לכתה של חברתו והשראתו הגדולה, בדש השיק תערוכה המוקדשת לה בשם "רונית אלקבץ: נביאה, כוהנת, מלכה..." שמוצגת במכון הצרפתי בתל אביב, באוצרותו של אספן האומנות פיליפ כהן, שמלווה את בדש ותומך בו במשך שנים. "אני במשך זמן רב אוסף עבודות של יהודים מזרחים. זה מאוד חשוב לי", מספר כהן.
כתרים של הודיה וגעגוע
במרכז התערוכה ניצב דימוי של אלקבץ שחוזר על עצמו על רקע אדום, כאשר כתרים שונים בזהב ושחור מאוירים עליו. זו הייתה בחירה של האוצר כהן, "שראה את כתרי הזהב על רקע אדום כמשהו מאוד מרוקאי", מספר בדש. "היה לי חשוב לחזור על הדימוי הספציפי הזה. הכתרים אינם מכתירים אותה כמלכה או אייקון, אלא, הם מתנות ממני אליה. אני מעניק לה כתרים על המפגש שלנו".
בתערוכה ניצבת עבודה נוספת בה כתר זהב מצויר על בד קטיפה שחור שהיה שייך לאלקבץ. "ליוויתי אותה בזמן צילומים והייתה לה שמיכה מקטיפה שחורה שהיא התעטפה בה. בסוף הצילומים היא אמרה לי 'תיקח אותה'. היא הייתה שמורה בתוך קרטון. מתחתי אותה כמו קנבס וציירתי עליה כתר, כי הקטיפה מאוד מזוהה עם רונית".
הכתר כדימוי מופיע תדיר בגוף עבודתו של בדש ואף הוקדשה לו תערוכה בשם "כתר" שהציג ב־2021 בגלריית הצוק בנתניה באוצרותה של פרופ' חביבה פדיה. "הכתר מדבר עליי. על שפלות ומלכות, על סבל ועל טוהרה - כל מה שאני מרגיש בגלגול הזה", אומר בדש.
בשונה מעשרות כתרי האלומיניום שפוזרו בתערוכה הקודמת, הכתרים בזו הנוכחית הם שונים: אם פעם סימלו את עיסוקו של בדש בין השפלות למלכות, כעת אלה כתרי געגוע. "הכנתי מאות טיוטות של כתרים עד שהגעתי לאלה", הוא אומר. "בתוכם רשמתי רישומים קטנים שכמעט ואי־אפשר לראות: 'כמה אני מתגעגע אלייך'. אני מקדיש לרונית את הכתרים כתודה.
"יש גם כתרים מאוד עצובים שמסמלים את הבכי שלי שאני מנסה להיפרד ממנה, ויש כתרים שאני מקדיש לה על היותה אומנית ועל מה שהיא העניקה לקולנוע, כמו גם בחיים האישיים שלה לנשים".
לרגל התערוכה לזכרה של אלקבץ, הפילוסוף רפאל זגורי־אורלי פרסם מסה בעברית ובצרפתית בהוצאת תרסט. זגורי־אורלי חשב ביחד עם בדש על שם התערוכה ובמסה שלו הוא כותב: "הכתרים של הכהונה, של המלוכה ושל הנבואה הם יורשיו של עבר מהולל, והם פונים אל העתיד לבוא. הם מעוגנים במסורת בת אלפי שנים; ועם זאת, לעולם אינם נדמים למסורות העבר. הם מבשרים על כתרים עתידיים, על דרכים אחרות לכינון החיים בצוותא".
הריבוי של הכתרים בעבודתו של בדש - מנוגדים לשלטון של האחד, של המובן האחד, הם כמו מדייקים הן את דמותה של אלקבץ והן את דמותו של בדש כאומן, כדמויות שחותרות תחת קטגוריות מהותניות של זהות ומבקשות להעלות על נס את המסורת, אך גם לחרוג אל עבר עתיד משיחי בו הקיום המזרחי אינו אחד וכפוף למבט של האחר, כי אם מרובה, חורג תחת הנחות מוצא ומשמש כחומר רוחני ויצירתי.
שושלת נשית מזרחית
בגוף עבודתו, חוזר בדש לעסוק באופן תדיר בדמויות נשיות ובשושלת נשית, כמו ב"דיוואני", שם אמו וסבתו רוחצות את גופו העירום בסינטבון, טקס מעבר בו הוא חושף את היותו נשא איידס. "הסבתות שלי היו אלמנות פמיניסטיות שפרנסו את עצמן וראיתי ברונית משהו שדומה להן רק בעולם אחר - היא הייתה פמיניסטית ופעלה למען נשים. והסבתות שלי מן הצד השני, פרנסו נשים שהיו במחסור. זה היה תפקיד קהילתי חשוב.
"סבתא רבא שלי הייתה פוסקת ובוררת. היא הייתה מאוד ידועה בקהילה הלובית כמו שיש רב ידוע בקהילה. רוב העבודות שלי מתייחסות לנשים והבנתי מאיפה זה הושרש בי מבלי לשים לב. הקפתי את עצמי תמיד בנשים חזקות. חביבה פדיה שלקחה אותי תחת חסותה וגם רונית - לכל אחת יש את הפמיניסטיות שלה".
בדש מבקש למקם את עבודתו כחלק משושלת נשית מזרחית מפוארת: החל מן המסורת של המקוננות כנשים בעלות עמדה טקסית־קהילתית שדאגו לאחר (המקוננת אינה קורעת את השיערות ומרביצה לעצמה, אלא שרה שירה פואטית על המת ותפקידה הוא לפרום את כאב המשפחה), ודרך אלקבץ כאם רוחנית והשראה לייצוג של נשיות מזרחית שידעה לדרוש את המקום שלה וגם לטפח אחרות.
טאבו שואת יהודי לוב
עוד נושא שעובר כחוט השני ביצירתו של בדש הוא שואת יהודי לוב. אולם, כשרצה לעסוק בכך, רבים הזהירו אותו כי יהפוך מטרה לביקורת. "זה נושא שלא דיברו עליו. השתתפתי בכנס על השואה ויש מי שתקף אותי על העיסוק בזה", הוא משחזר. אולם, בדש לא ויתר. ביצירתו "זאלה", איש צועד אל תוך הים אל מותו - בכך בדש מזכיר את סבא רבא שלו שהתאבד בים כשברח מהנאצים.
ביצירה "זאלה" יש גם התייחסות לקבוצת מקוננות אל מול הים - במחווה לשושלת ממנה הוא מגיע. "בגיל 7", הוא נזכר, "חזרתי וראיתי את סבתא שלי בוכה וזורקת מטפחת ואנשים זורקים לה כסף. כל התערוכות שלי מדברות על התרבות שבאתי ממנה".