אילן ואלון שבתאי. ''ראיתי אנשים יוצאים בוכים מאבא שלי'' / צילום: דניאל אבני
האספן אילן שבתאי (73) הוא דמות מפתח בשוק האספנות הישראלי. יש לו טביעת עין ייחודית והוא אחראי לכמה מהמכירות שהגיעו לשווי הגבוה ביותר של אומנות ישראלית. הייתה לו גלריה בירושלים ובתקופה שבה האומנות הישראלית חיפשה את דרכה, הוא גילה וטיפח אומנים מראשית דרכם, בהם אורי ריזמן, ישראל הרשברג, דניאל אלנקווה, סיגל צברי ועוד רבים. אלא שלאחר מות אשתו רבקה, הוא התכנס בתוך עצמו ונעלם מהרדאר. האוסף הייחודי שלו, שבו הוא צירף פריט אל פריט במשך 50 שנה ושמוערך במיליוני דולרים, מוצג כעת לראשונה בגלריית שבתאי בכיכר המדינה. את הגלריה פתחו לו כמחווה בנו של אילן, אלון שבתאי (47), ונכדו עומר (23).
● סוחר האומנות שישכנע אתכם ששווה להשקיע באומנות ישראלית דווקא עכשיו
● 9 שנים ללכתה של רונית אלקבץ: האומן שחייו השתנו בזכותה חוזר להשראה שלו
"לקח לו כמה שנים להתאושש מהמוות של אמא, אז עומר אמר לי 'בוא נעשה גלריה לסבא, נחזיר אותו לחיים'", מספר המסעדן ואיש העסקים אלון שבתאי, שגדל בבית שבו "לא היו קירות לבנים, רק ציורים". עומר הוא שמצא את המקום והחליט לפתוח את הגלריה דווקא בעיצומה של המלחמה. הוא מספר כי עבור הסב הגלריה, שמעוצבת כמו סלון צרפתי, מסמלת "פיסות חיים".
"הגיע הרגע שהבנתי שצריך להראות את האוסף המטורף שאבא שלי יצר מאז שנות ה-70. זה אוסף רבגוני שנע בין ציורים ריאליסטיים לסוריאליזם. היום אנחנו מבינים כמה הוא באמת רואה אומנות. לאבא שלי יש ראייה אבסולוטית לקרוא את הצייר, את הדו-שיח מול הציור. הוא אספן בנשמה, או ליתר דיוק אספן-אגרן, הוא מתייחס לציורים כמו אהובים שלו. הגיע הזמן שהוא יקבל את ההכרה על מפעל החיים שהוא בנה", מספר אלון. "אמרו לי, אתה משוגע? מה אתה פותח לאבא שלך גלריה בזמן מלחמה? אבל הבנתי שזה האופי הישראלי. גם במלחמה ממשיכים את החיים ומעצבים את האנשים סביבנו".
תערוכת הפתיחה של הגלריה "בחירת האספן" פרושה על שתי קומות ומציגה אומנים ישראלים עכשוויים בולטים, בהם נירוונה דבאך, יצחק יעקבס, איליה גיפטר, זהר טל ענבר, ערן זליקוביץ', רמי עטר, עידית מאור, רן הדרי, גיל הלר, ענבל מארי כהן, מירית הרטמן, קובי שחר, דור בר שלמה, אדם טוריסקי, קיקי אלמקוויסט ואסף רודריגז.
"כמה פעמים מכרתי ציור, בכיתי ואז קניתי בחזרה"
אילן שבתאי לא הגיע מבית של אומנות. הוא חלם להיות אומן וליצור אבל אביו התנגד, אז הוא הלך מאחורי גבו ופתח בתחילת שנות ה-80 את "גלריית אלון" בירושלים יחד עם אשתו רבקה ז"ל. בשש שנות קיומה הוצגו בגלריה תערוכות של מיטב האומנים המקומיים. "גדלתי בבית קשה ועני. השפה שלי הייתה לעשות דברים שמעניינים אותי בפיסול ובציור. זה לא מצא חן בעיני אבי כי הוא רצה שיהיה לי מקצוע. אפילו כשפתחתי את הגלריה, אבא שלי לא ידע. יום אחד תיירים אמרו לו ללכת לגלריה אלון. הוא בא וראה את הבן שלו עומד שם, קיבל שוק", מספר אילן. "כשאמא שלי נפטרה, השארתי לאבא שלי במעטפה עמלה של 50 אלף דולר שמצאנו בין המצעים שלה, אבא שלי לא רצה לגעת בכסף הזה כי לא היה לו נוח להודות שהוא נכשל איתי".
גילית אומנים שהיצירות שלהם הם היקרות ביותר שנמכרו בישראל, מה זיהית בהם?
"אני לוקח אומנים שרק סיימו בצלאל, ואז הבעיה איתם היא שהם מעתיקים את מה שהמורה לימד אותם. אז אני לוקח אותם ומפרק את זה. אני מביא את האומן לצייר מתוך עצמו, מתוך התחושות והרגשות שלו, על הצד הרגשי שלו. זה יכול למוטט. אני מסתכל טוב טוב לראות שהוא לא מתפרק לי. אם אני רואה שהוא מתפרק אני מחזיר אותו לציור שלו. ואני אומר לו יופי, הצלחת, ועוזב אותו בשקט. אבל אם אני רואה שהוא יכול להתפתח ויש לו את הטירוף של להביע משהו בציור - אני מקדם אותו ומקדם אותו".
למה אומנים ישראלים?
"עניי עירך קודמים. קודם המשפחה שלי ואחר כך החברים שלי. אבל כל מה שקשור אליי, העם שלי, המדינה שלי. האומנות הישראלית היא ברמה מאוד גבוהה, רק שאנשים לא מזהים את זה עדיין. לא ייתכן שאנחנו אומת סטארט-אפ ולא טובים באומנות. המוח היהודי הוא גאוני. והאומנים הישראלים - רק צריך לדעת להוציא אותם החוצה".
איך אתה מזהה ציור טוב?
"אני מתבונן על הדיאלוג ביני לבין הציור, אם יש בינינו שיח - יש בו משהו. אם הציור אילם, הוא לא מעניין. קשה להסביר במילים. בכל פעם שאני מחפש אומן, אני מחפש אהבה חדשה. לא כל אחד יכול להיות אספן, אבל כל אחד יכול לקבל יעוץ נכון ואספנות. ההיסטוריה נשארת. הבנאדם הולך ומגיע לאומנים מקום והכרה, שיעריכו ויכבדו אותם. הם משאירים תרבות שנותרת אחריהם לאורך שנים. בן אדם יחיה עד גיל 80. אומנות יכולה לחיות אלפי שנים".
מי האומנים הכי מעניינים באוסף שלך בעיניך?
"פסח סלבוסקי ואורי ריזמן לדעתי האומנים הכי מעניינים שהיו לי".
אתה רואה בעצמך שומר סף של התרבות?
"אני רואה עצמי כהוגה דעות. אני לא יכול לחיות בלי האומנות עצמה. בשבילי זה סם החיים. כמה פעמים אני מכרתי ציור ואחרי זה בכיתי. בכיתי ובכיתי. למחרת הלכתי אל הבן אדם והצעתי לו מחיר כפול וקניתי אותו בחזרה. זה קרה אולי חמש-שש פעמים".
מתי אתה מבין שזה כבר לא אוסף, אלא מפעל חיים?
"אני מסתכל על זה כאוסף. שמרתי שנים על אנונימיות. הייתי הולך לגלריות והיו מדברים איתי עליי ולא יודעים שזה אני. היו אומרים 'האילן הזה מגלריה אלון. אנחנו לא מבינים איך הוא הגיע לדברים האלה, איך הוא עושה את הדברים האלה'".
"אומנות היא אפיק השקעה משתלם"
אלון, הבן, שיותר רואה את הערך הכלכלי שבאומנות, מעיד שמה שהאב יודע לעשות הכי טוב זה לקחת צייר שבקושי מכר ציור ב-500 דולר ולהביא את התמחור שלו לעשרות אלפי דולרים. "יש אולי אולי גלריה או שתיים שהצליחו לקדם קצת אומנים ולהביא אותם במחירים כמו שאבא שלי ידע להביא. אבא שלי היה אומר לאנשים לשים ציורים של אורי ריזמן בבית ואמר, 'אתם לא אוהבים את הציור, תתלו אותו הפוך, ועוד 10-15 שנה נדבר. אז לא רק שהם תלו אותם בבית, ולא הפוך, אחרי 10-15 שנה הציור היה שווה 50 אלף דולר.
"יש משהו מאוד פשוט שצריך להבין. ציור היום יכול להיות שווה 300 אלף דולר, אבל אם אין אותו בשוק, הוא גם יכול להיות שווה מיליון דולר. אנחנו מתעסקים באומנות, לא בדקורציה. אומנות זו אמירה. אומנות זה ביטוי. זה רגש".
אלון מבקש לעודד אנשי עסקים להשקיע באומנות ישראלית, ומסביר: "ישראלים צריכים להבין שהם יכולים גם להרוויח וגם לקדם אומנים ישראליים ותרבות ישראלית. בסופו של דבר הכסף נחמד, השאלה מהי הדרך. אז אנחנו החלטנו לעשות דרך. המטרה שלנו היא לקדם אומנים צעירים ודינמיים. ואני רוצה בעזרת השם בזמן הקרוב להתחיל להעביר אותם לחשיפה גם במקומות שלי, יש לי הרבה מסעדות וגם בתי מלון. אני לא רואה כרגע שום מקום שבו יש קידום לאומנות ישראלית".
מי ירצה לקנות עכשיו אומנות ישראלית עם האנטישמיות הגוברת והחרמות?
אלון: "אנשים צריכים להתעורר ולהבין שאומנות היא אפיק השקעה משתלם. יש מי שלאורך השנים הרוויח מהאומנות יותר כסף מאשר בהשקעות בבורסה או בנדל"ן. ברגע שחבר'ה ישראליים הבינו שברגע שהם קנו ציור באלף דולר, למחרת הם סיפרו לחברים והם גם באו לקראת סוף התמחור הזה, הם יוצרים שוק. וכשאתה יוצר שוק, אתה בעצם מעלה את הערך של האומן על בסיס הביקוש".
יש לכם רצון לצאת לחו"ל?
"אנחנו רוצים לעשות שיתוף פעולה, תערוכות עם אומנים, גלריות בינלאומיות. זה באמת מבורך, כי רואים היום את כל האומנים הישראלים הצעירים שנכנסו לגלריות בחו"ל ועקב האנטישמיות הוציאו אותם החוצה".
הנכד עומר מספר כי במשך כל השנים, היצירות היו במחסן בירושלים. "החלטנו שאנחנו מחזירים עטרה ליושנה, רצינו להביא את הגלריה הזאת שתשווק אומנים ישראליים לקהילה הבינלאומית".
ומי בחר את הגלריה? את העיצוב דמוי הסלון?
עומר: "זה הסגנון שלי. אנחנו רוצים שאנשים ידמיינו איך הציור יהיה בבית שלהם".
"לא הייתה קייטנה, הלכנו לראות את המונה ליזה"
הבן אלון מספר כי גדל בבית מלא באומנים ואומנות, וזה גם מה שהפך אותו בעיניו לאיש העסקים שהוא היום. "לא הייתה לנו קייטנה בתור ילדים, היו מניעים את האוטו, נוסעים לקיבוץ כברי או עין חרוד. כשהיינו נוסעים לחו"ל לא היינו בחופש, ישבנו בלובר מול המונה ליזה. בתור ילד אני חושב שעדיין לא הבנו את זה. היום אני יודע להגיד שהמקום שהגעתי אליו בחיים שלי, בעולם העסקי, קשור בזה. קודם כל בגלל שאני מבין מה זו תרבות".
אלון מספר כי בילדותו היה רואה שיירה של אומנים צעירים מבצלאל ממתינים מחוץ לבית לאישורו של אילן. "אבא שלי מאוד אותנטי ואמיתי. הוא יכול להגיד בפנים לאומן 'אתה לא צייר, תחליף מקצוע'. ראיתי אנשים יוצאים בוכים".
למה שווה להשקיע באומנות ישראלית?
"זה להשקיע בסיכון מינימלי. זה לא להשקיע בבורסה או במטבעות, או בנדל"ן שעכשיו למשל חווה ירידה קשה ושוק הדירות למכירה בתל אביב מוצף - לא מוכרים דירות, יזמים מתפרקים. אומנות הייתה הרבה לפניך ותישאר אחריך".