האב החליט להוריש את נכסיו רק לבן אחד. האם הצוואה תקפה?

פסק הדין עסק בתביעת רואה חשבון המשמש כיועץ פיננסי למימון פרויקטים בתחום האנרגיה והתשתיות נגד חברה פרטית העוסקת בפרויקטים להקמה ותפעול תחנות כוח לייצור חשמל בטכנולוגיית אגירה שאובה. התובע דרש שכר־טרחה בסך 8.8 מיליון שקל על שירותי ייעוץ פיננסי שסיפק לחברה.

שירותי הייעוץ עוגנו בהסכמים מ־2005 ומ־2006, שם נקבע בין היתר כי החברה רשאית לבטל את ההסכם במקרה שהתובע לא כשיר לספק את השירות, וכי בנוסף לדמי ייעוץ חודשיים, היועץ יהיה זכאי לבונוס בגובה 0.4% מהסכום שתגייס הנתבעת לצורך מימון הפרויקט.

ב־2009 נתגלעו מחלוקות בין הצדדים. לטענת הנתבעת, הודע לתובע כי ההתקשרות עימו הסתיימה בשל חוסר שביעות־רצון מתפקודו, והוא הפסיק לספק לה שירותי ייעוץ פיננסי. בהמשך לכך אף נחתמו הסכמי ייעוץ מול יועצים אחרים.

ב־2017 גילה התובע מפרסומים בתקשורת כי הפרויקט הושלם, וגויס לטובתו סך של כ־2.2 מיליארד שקל. מאפריל 2018 הוא החל לפנות לנתבעת בדרישה לתשלום הבונוס לפי הוראות ההסכם - פניות שנענו בשלילה.

בתביעה שהוגשה כשנתיים לאחר הסגירה הפיננסית טען התובע, באמצעות עורכי הדין יואל פרייליך ואמיר פז ממשרד גיסין ושות', כי הסכם ההתקשרות לא בוטל מעולם, וכי הוא זכאי לדמי הצלחה עקב תרומתו החשובה לפרויקט.

מנגד טענה החברה, באמצעות עורכי הדין רם ז'אן וגדעון אבן־אור ממשרד AYR עמר רייטר ז'אן שוכטוביץ' ושות', כי ההסכם בוטל ב־2009, וכי תרומתו של התובע לסגירה הפיננסית הייתה "זניחה".

השופטת איריס אילוטוביץ'־סגל דחתה את התביעה וקבעה כי התובע לא הוכיח שהייתה לו תרומה ממשית לסגירה, וכי נראה ש"התעורר" בו הרצון לקצור פירות רק לאחר הפרסום בתקשורת על הסגירה הפיננסית.

היא הוסיפה כי הגשת התביעה לא מתיישבת עם "עקרונות תום־הלב וההגינות החוזית", וכי "התובע היה מודע לכך שההתקשרות בין הצדדים חדלה מלהתקיים זה מכבר, ושלא השלים את מלוא התחייבויותיו על־פי ההסכם... והזרם שהניע את הפרויקט בתחילתו זרם זה מכבר בנתיבים אחרים".

התובע חויב אף בהוצאות בסך 60 אלף שקל לטובת הנתבעת.

משמעות הפסיקה: בחוזה למתן שירות אישי, שלא קוים על־ידי הצדדים, לא ניתן יהיה לדרוש שכר־טרחה בחלוף שנים של אי־מתן שירות. 

מספר תיק: ת"א 8746-03-19

התובעת הגישה תביעה לזכאות במחצית מנכסי הנדל"ן הרשומים על־שם בן זוגה לשעבר, בהם התמורה ממכירת בית המגורים שבו גרו יחד, דירה שירש מאמו וחנות שלפיה נרכשה במשותף, אך לטענתו קיבל מאביו במתנה. עוד היא דרשה מחצית מרכב האאודי ואת תכולת הדירה.

לטענת האישה, היא ובן הזוג הכירו ב־1999 ומאז ניהלו מערכת יחסים של ידועים בציבור, תוך הבאת ארבעה ילדים לעולם ומגורים משותפים בבית הרשום על שמו, שלטענתה נמכר בתמורה ל־3.4 מיליון שקל בסמיכות לעת שבה הוציאה צו הרחקה נגדו עקב אלימות. לטענתה, מסרונים ששלח לה הנתבע, בהם הוא מציין כי חלקה בתמורה עומד על סך של 1.4 מיליון שקל, מעידים שהוא עצמו מכיר בכך שהבית משותף.

עוד טענה האישה כי הם נהגו בשיתוף כלכלי לאורך הזוגיות, ובין היתר רכשו יחד את חלקם של שני אחיו בדירה שקיבל בירושה מאמו וכן החנות שנרכשה והושכרה, ובכספי השכירות מומנו חיי היומיום.

לטענתה, בשנים האחרונות הם חיו ברמת חיים גבוהה, רכשו רכבי יוקרה, ניהלו חשבון בנק משותף, והיא הייתה שותפה מלאה להכנסות הנתבע במזומן מסחר בסמים קלים.

מנגד טען הנתבע כי הם ניהלו מערכת יחסים לפרקים ולא היו ידועים בציבור, וכל עניינם היה גידול הקטינים תחת קורת־גג אחת, ללא מחויבויות, כשקיר מפריד בין אזוריהם בדירה. עניין התביעה, לפיו, הוא בצע־כסף וחמדנות בנכסיו שמומנו מכספי ירושה.

עוד הוא טען כי את החנות הוא קיבל במתנה מאביו ואת הדירה ירש מאמו ומאחיו, שנתנו לו במתנה את חלקם. לגבי בעלותו בדירת המגורים שנמכרה, זו הוכרעה בהליך משפטי שניהל עם גרושתו, שבו היא טענה לזכויות, וטענותיה נדחו.

הנתבע הכחיש את טענות התובעת שהוא שלח לה הודעת סמס לפיו מגיעה לה מחצית מכספי התמורה שהתקבלו. לטענתו, היא שלחה הודעות ממכשיר הטלפון שלו למכשיר הטלפון שלה ללא ידיעתו.

השופטת שירלי שי דחתה את התביעה, תוך שהיא קובעת כי מעבר לתקופת החיים המשותפים הארוכה וארבעת ילדיהם, "לא הרימה התובעת את נטל ההוכחה לשיתוף כלכלי בנכסים שבבעלות הנתבע, וטענותיה לא גובו במסמכים. נהפוך הוא - כל הראיות הוכיחו הפרדה רכושית".

משמעות הפסיקה: נטל הוכחת שיתוף בנכסים בניגוד לרישום הוא כבד יותר במקרה של ידועים בציבור מאשר במקרה של נישואים. 

מספר תיק: תלה"מ 38165-07-22

מדובר בתביעה לביטול מתנה במקרקעין שהעניק אב לבן אחד מתוך חמשת ילדיו. לטענת הבת שהגישה את התביעה, אביהם המנוח לא יכול היה להוריש לאחיה בצוואתו זכויות בנדל"ן שלא היו שלו מלכתחילה, מאחר שמחצית הזכויות היו שייכות לאמם, שנפטרה לאחר האב.

האח היורש טען מנגד כי יש לדחות את תביעת האחות על הסף עקב התיישנות, מכיוון שהמתנה במקרקעין הסתיימה ברישום לטובתו כבר ב־2015, ותקופת ההתיישנות בתביעות נגד זכויות רשומות היא 7 שנים.

טענה נוספת שהעלה האח הייתה שיש לדחות על הסף את התביעה עקב שיהוי ניכר מצד האם המנוחה לעמוד על זכויותיה בעודה בחיים - העולה לכדי ויתור על זכויותיה. לטענתו, האם ידעה על כך שזכויותיה בנכס שניתן לו רשומות על־שם האב כבר ב־2015 עת ערכה את צוואתה. היא בחרה שלא להילחם נגד הרישום, ולכן יש לראותה כמוותרת עליהן.

השופט ירון אלטרזון דחה את טענת ההתיישנות, אך קיבל במלואה את טענת השיהוי. נקבע כי "האם המנוחה הלכה לעולמה מבלי שעמדה על זכויותיה על־פי חזקת השיתוף בנכסים, במועד שהייתה לה הזדמנות סבירה לטעון לקיומו של השיתוף בנכסים, והיא נמנעה מלעשות כן".

השופט ציין כי עיון בסעיפי צוואת האם מלמד שהיא הייתה מודעת לקיום זכויות קניין השייכות לה לכאורה ורשומות רק על־שם בעלה כבר ב־2015, ומ"טון" הצוואה עולה כי לא הייתה שלמה עם כך שהזכויות בקניין הועברו רק לבניהם המשותפים. "עם זאת וחרף הבעת אי־שביעות־הרצון הניכרת מאוד מצידה, היא השלימה עם עובדה זו ולא עשתה דבר בעניין כדי לשנות את המצב המשפטי או לכל הפחות להתמודד עימו מול בעלה המנוח" - ולכן המסקנה המתבקשת היא כי ויתרה על זכויותיה.

עוד צוין כי כדי "לאזן" בין הזכויות ציוותה היא את עיזבונה לבנותיה, ופעולת "האיזון" מלמדת אף היא כי ויתרה על זכויותיה בנכס שהועבר לבן, ובצוואתה היא "מאזנת לכיוון השני".

משמעות הפסיקה: בני זוג שלא עומדים על זכויותיהם בזמן סביר, עלולים לאבד זכאותם למחצית הזכויות בהמשך. 

מספר תיק: תמ"ש 32074-03-24