השתמשו בחניה המשותפת במשך כ־50 שנה. האם יש להם זכויות?

א' ירשה דירה בבית משותף בראשון לציון. בתקנון הבניין נקבע כי לעשר דירות בבית המשותף יהיו צמודות במשותף שמונה חניות, והשימוש בחניות אלה יהיה על־ידי בעלי הדירות המוצמדות בלבד, על בסיס "כל הקודם זוכה".

על אף הוראותיו הברורות של התקנון המוסכם, אביה ז"ל של א' ובני משפחתה החנו מאז הוקם הבית המשותף בשנת 1976 - במשך כ-48 שנים - באחת מהחניות המשותפות, חניה מספר 17, באופן שמונע מבעלי הדירות המוצמדות את השימוש בחניה זו.

בספטמבר אשתקד הגישה נציגות הבית המשותף תביעה למפקח על רישום המקרקעין נגד א', בטענה כי היא מחנה בחניות המשותפות, בניגוד להוראות התקנון המוסכם. משכך התבקש צו להפסקת "הסגת הגבול" שהיא מבצעת.

הנתבעת מצידה טענה כי יש לסלק את התביעה על הסף מכמה טעמים, ובין היתר עקב התיישנות, מאחר שאביה ז"ל ובני משפחתה עשו שימוש רצוף בחניה מספר 17, ובכך נקנתה זיקת הנאה מכוח שנים בחניה זו לטובת דירתה.

לגופם של דברים, נטען כי במשך כ-48 שנים עושה משפחתה של הנתבעת שימוש בחניה מספר 17, ובכל אותן השנים לא נעשתה כל פנייה למי ממשפחתה בדבר השימוש בחניה. נטען כי שימוש ארוך־שנים זה הקנה זיקת הנאה בחניה מספר 17 לטובת הדירה. כמו כן, נטען כי ככל שיוחלט על ביטול זיקת ההנאה, יש לפסוק לנתבעת פיצוי.

המפקח על רישום המקרקעין, ברק ליפשיץ, קיבל את התביעה לסילוק ידה של הנתבעת מהחניות המשותפות, תוך שהוא קובע כי "הסיבה לכך היא שבהתאם לפסיקה לא ניתן לקנות זיקת הנאה בחניה ספציפית, ואף לא ניתן לקנות זיקת הנאה, באופן שמקנה זכות לחניה על בסיס מקום פנוי מתוך מאגר מצומצם של חניות".

המפקח ציין כי "שימוש במקרקעין לשם חניה, שמקים למעשה זכות קבועה בחניה מסוימת - אינו יכול להיחשב כ'זכות הראויה להוות זיקת הנאה'". 

הוא הוסיף כי "טענתה של הנתבעת לזיקת הנאה מכוח שנים בחניה מספר 17 נדחית, וממילא מתקבלת התביעה לסילוק יד, שכן לנתבעת אין כל זכות לעשות שימוש בחניה מספר 17, בניגוד להוראות התקנון המוסכם".

הנתבעת אף חויבה בהוצאות בסך של 20 אלף שקל לטובת נציגות הבית המשותף.

משמעות הפסיקה: לא ניתן לקנות זיקת הנאה במקרים שבהם היא כוללת זכות חזקה במקרקעין. 

מספר תיק: 3/382/24

בין אח ואחות, ילידי בריטניה שעלו ארצה עם אמם, פרץ סכסוך ירושה בשלושה נושאים: מי הבעלים בכספי חשבון בנק שהיה משותף לאם ולאחות; האם מגיע לאחות החזר הלוואה של 100 אלף ליש"ט שהעניקה לאם; ומי זכאי ליצירות אמנות יקרות שהורישה האם לאח.

בתביעה טענה האחות כי מחצית מהכספים בחשבון המשותף לה ולאם ניתנו לה במתנה על־ידי האם עוד בחייה. מנגד טען האח כי כלל הכספים בחשבון מהווים חלק מהעיזבון, ויש לחלקם ביניהם.

עוד תבעה האחות החזר הלוואה בסך 100 אלף ליש"ט, שלטענתה נתנה לאמה ב־2012.

טענתה האחרונה הייתה שהאם הורישה לאח יצירות אמנות יקרות־ערך, אך הוסיפה תנאי שלפיו אם יחפוץ למכור אותן, עליו להציען תחילה לאחותו במחיר השוק. לטענתה, האח הציע לה לרכוש את התמונות במחיר הגבוה משמעותית ממחיר השוק.

האח, באמצעות עורכי הדין נועם זמיר ומאיה גנור ממשרד ש. הורוביץ ושות', טען כי יש לדחות את תביעת החזר ההלוואה על הסף מטעמי התיישנות.

באשר לחשבון המשותף, האח טען כי מקור כל הכספים בחשבון הבנק הוא מהאם המנוחה, וכי צירוף האחות לחשבון נעשה מטעמי נוחות ויעילות, כדי לסייע לאם לנהל את ענייניה, ולא מתוך כוונה להעניק כספים לאחותו במתנה.

באשר ליצירות האמנות טען האח כי הציע לאחותו לרכוש אותן, וצירף לכך הערכות שווי של בתי מכירות בעולם, אך היא התעלמה.

השופטת לורן אקוקה ציינה כי קיימת הבחנה בפסיקה בין מצב שבו החשבון המשותף נפתח על־ידי המנוח, והוא מצרף אליו כשותף את אחד מילדיו - שאז ילד הטוען לשותפות בכספים נדרש להוכיח כי קיבל את הכספים במתנה; ובין חשבון שנפתח מלכתחילה במשותף - שאז קיימת חזקה שהכספים בחשבון בבעלות משותפת של כל השותפים.

במקרה זה, הגם שהחשבון נפתח מלכתחילה כחשבון משותף של המנוחה ובתה, קבעה השופטת כי הכספים בו אינם משותפים. זאת, בין היתר משנמצא כי הכספים בחשבון היו שייכים למנוחה בלבד טרם העברתם לחשבון, ומכלול הנסיבות הצביע על כך שלא הייתה כוונה לתת לבת את הכספים בחשבון במתנה.

השופטת דחתה גם את טענות האחות בנוגע ליצירות האמנות. מנגד, תביעתה של האחות להחזר הלוואה התקבלה באופן חלקי, כך שמכספי העיזבון ינוכה סך של 50 אלף ליש"ט לטובתה.

משמעות הפסיקה: קיומו של חשבון משותף להורה וילד אינו מעיד בהכרח על שותפות בכספים בחשבון. 

מספר תיק: תמ"ש 35052-09-23

התובע בפרשה, יהלומן במקצועו, הוא בעלים של דירת יוקרה בקומה העשירית במגדל ברחוב פרישמן בתל אביב. הייתה לו פוליסת ביטוח דירה ותכולה בחברת הפניקס, אשר כללה החזר דמי שכירות סבירים אשר שולמו על־ידו בפועל, במקרה שבו שיקום הדירה מחייב את פינויה. 

בספטמבר 2020 אירעה הצפה בדירת התובע, שהוכרה על־ידי חברת הביטוח, ואף שולמו לו תגמולי ביטוח בסך כ-200 אלף שקל. מיד לאחר ההצפה עבר התובע להתגורר ביחידת דיור בביתם של בתו וחתנו, וערך חוזה שכירות מול חתנו בלבד, שבו הועמדו דמי השכירות החודשיים על סך 30 אלף שקל. בסך־הכול שילם התובע לבני הזוג 120 אלף שקל עבור ארבעה חודשים.

התובע פנה להפניקס בדרישה להחזר דמי השכירות, אך זו טענה כי דמי השכירות החודשיים הראויים עבור יחידת הדיור עומדים על 10,000 שקל בלבד; כי התובע הסתיר במכוון את העובדה שהתגורר אצל בתו; כי ספק אם כלל שולמו דמי שכירות; וכי מעשיו מהווים מרמה, ולפיכך מזכים את החברה בהשבת מלוא תגמולי הביטוח בגין ההצפה, שכר־טרחת השמאי מטעמה ועלות חוקר. 

בית המשפט דחה את טענות הפניקס למרמה. "התובע יכול היה לשכור בית או דירה מכל גורם שהוא ולקבל החזר של דמי השכירות, במגבלות הסכום שבפוליסה, ואין כל סיבה לגרוע מזכותו רק בשל העובדה שהמשכיר הוא קרוב משפחה", קבע השופט זיוון אלימי, והוסיף כי "אין מדובר בחסד אלא בתמורה חוזית שבגינה שילם התובע דמי ביטוח במשך שנים רבות".

השופט הוסיף כי גם אם מלכתחילה לא הייתה כוונה לשלם עבור המגורים בבית בתו וחתנו, ורק כשהתברר לתובע כי הפוליסה מזכה בהחזר דמי שכירות, הוא החליט לשלם לבתו וחתנו עבור השימוש - מדובר בתכנון לגיטימי לחלוטין.

החברה חויבה בתשלום 20 אלף שקל עבור עוגמת־נפש, בשל "ההשלכות והמשמעויות שיש להטחת אשמה במרמה, ודאי באיש עסקים, ועל אחת כמה וכמה ביהלומן".

משמעות הפסיקה: מקום שבו הפוליסה אינה קובעת סייגים להחזרים, חברת הביטוח אינה יכולה להכניס סייגים משלה. 

מספר תיק: תל אביב 770-06-21