שועל אדום בעיר / צילום: Shutterstock
אפרת הוא יזם ובעל חברות בתחום האנרגיה הירוקה וחובב טבע. במדור "תרבות חיות" הוא כותב על התנהגותם של בעלי החיים.
בעשורים האחרונים נהפך הדביבון - חיה שמגוריה הטבעיים הם היערות של צפון אמריקה - לאחד הסמלים המובהקים של הסתגלות חיות בר לעולם האנושי. תופעה זו מכונה לעתים "ביות עצמי" (self-domestication): תהליך שבו חיית בר אינה עוברת ביות ביוזמת האדם, אלא לומדת, מדור לדור, לנצל את הסביבה האנושית לטובתה, תוך שינוי התנהגותי ולעתים גם פיזי.
● תחזיקו חזק: מה יקרה כשזאב הבלהות יחזור ליער
● ממגפות ועד נזק כלכלי: הברחת בעלי חיים היא פשע נגד החברה כולה
אף שהדביבון אינו חיית מחמד, הוא מגלה מאפיינים שאנו מזהים מבעלי חיים מבויתים למחצה: סובלנות גבוהה לנוכחות בני אדם, יכולת הסתגלות מגוונת במיוחד ונטייה להיעזר במשאבי אנוש: מזבלות, גינות, מחסנים ומקומות מסתור אורבניים. ערים בארה"ב ובקנדה, כמו טורונטו, ונקובר ושיקגו, הפכו עבור חלק מאוכלוסיות הדביבונים לבית טבעי כמעט כמו היערות עצמם.
תכונות שמקלות על ההסתגלות לעיר
מהו "ביות עצמי" ומה הופך את הדביבונים למועמדים טבעיים לכך? ביות עצמי אינו ביות מלא. בני האדם לא בחרו בדביבונים, לא הרבּו אותם באופן סלקטיבי ולא עיצבו את התנהגותם. הדביבונים הם שבחרו להתקרב לבני האדם, לאחר שגילו כי הסביבה העירונית מציעה יתרונות ברורים: מזון זמין, היעדר טורפים טבעיים (כמו זאבים או פומות), ומבנים המאפשרים מסתור ובטיחות.
דביבונים מתאפיינים בכמה תכונות שהופכות אותם מותאמים במיוחד לביות עצמי.
● אינטליגנציה גבוהה ויכולת מפותחת לפתור בעיות - מחקרים הראו כי דביבונים מסוגלים לפתור מנגנוני נעילה, לפתוח מיכלים מורכבים ולהתעסק במהירות עם כלי מזון אנושיים.
● תפריט אוכלי־כול (אומניבורי) - הם אוכלים כמעט כל דבר, ולכן יכולים להסתמך על פסולת אורגנית, גינות ירק ומזון לחיות מחמד.
● גמישות התנהגותית וגילוי יוזמה - דביבונים אינם חוששים לחקור אזורים חדשים ולפתח אסטרטגיות הישרדות יצירתיות.
נוסף על כך, הדביבונים הוכיחו רבייה מוצלחת בסביבה עירונית. בעיר הם נהנים מהגנה מפני טורפים, כך ששיעור השרידות של הגורים גבוה.
כתוצאה מכל היתרונות הללו, הדביבון העירוני כיום הוא חיה מעזָת־פנים יותר, סקרנית יותר ולעתים אף קטנה במעט מקרוביה ביערות - מאפיינים הדומים למה שקרה לחיות מבויתות לאורך ההיסטוריה.
השועלים שלא מפחדים מכלי הרכב בלונדון
תופעת הביות העצמי אינה ייחודית לדביבונים. דוגמה מפורסמת נוספת היא של השועל האדום בבריטניה. בעשורים האחרונים השועלים העירוניים בלונדון, בבריסטול ובמנצ’סטר עברו שינוי דומה לזה של הדביבונים בצפון אמריקה.
השועל הבריטי, שבעבר חי בעיקר בשטחים פתוחים, גילה כי ערים מציעות זמינות מזון גבוהה - פסולת, אוכל לחתולים וציפורים, ואפילו מזון שאנשים מניחים ביודעין. כמו אצל הדביבונים, גם לשועלים יש תכונות התנהגותיות שמקלות על הביות העצמי: אינטליגנציה, גמישות תזונתית וחקרנות.
מחקרים בבריטניה מצאו כי לעומת שועלים כפריים, השועלים העירוניים מציגים שינויים ותמורות שמשחקים לטובתם בתהליך הזה:
● ירידה באגרסיביות - הם חוששים פחות מבני אדם.
● שינויים בגודל ובמבנה הגוף - כנראה בשל זמינות מזון גבוהה יותר.
● שימוש יצירתי בסביבה האנושית - שועלים לומדים לפתוח שקיות אשפה, לנצל מחסות בבניינים, ואף להפגין תעוזה של ממש בסביבת כלי רכב.
במידה מסוימת, השועלים הבריטיים יוצרים ניסוי טבעי הדומה לניסוי המפורסם של ביות השועלים בסיביר שהחל בשנת 1959 במכון לציטולוגיה וגנטיקה ונמשך עשרות שנים, ובו בוצעה סלקציה מלאכותית ל"ידידותיות". אך במקרה הבריטי, הסלקציה היא טבעית: השועלים שפחות חוששים מבני אדם הם אלה ששורדים ומעמידים יותר צאצאים בסביבה של ערים צפופות.
איזו חיית בר היא הבאה בתור להתביית
ביות עצמי הוא תהליך מהיר יחסית במונחים אבולוציוניים. שינויי התנהגות עשויים להתרחש תוך כמה דורות בלבד.
אצל הדביבונים והשועלים כבר מתחילים להבחין ברמזים לשינויי אופי: פחות חששניים, יותר סקרנים, ולעתים, כמו במקרה הדביבונים, מבנה הגוף הוא מעט שונה - אף קצר יותר, אוזניים קטנות יותר, ציפורניים קצרות יותר. השינויים הקטנים הללו נובעים בעיקר מהרבה מאוד מזון זמין, שמייתר לגמרי את הצורך לצוד.
למרות זאת, חשוב להדגיש כי הם עדיין חיות בר, לא חיות מחמד. התנהגותם אינה תמיד צפויה, והם יכולים להיות אגרסיביים בסיטואציות של פחד או מגננה.
לאור הצלחת הדביבונים והשועלים להתאים את עצמם לעידן האנושי, עולה השאלה איזו חיית בר עשויה להיות הבאה בתור.
מועמדים טבעיים כוללים את חזירי הבר בערי אירופה וגם בישראל, שכבר הולכים ומתקרבים לאזורים מאוכלסים, כפי שמכירים היטב תושבי חיפה. עורבים ועורבנים הם בעלי כנף שניחנו באינטליגנציה גבוהה ועושים שימוש גובר במשאבי האדם. זאבי ערבות וצבועים מתרבים בערים באפריקה, וכבר מציגים דפוסים של הסתגלות אנושית.
נראה כי ככל שהעולם נעשה אורבני יותר, וככל שבני האדם משאירים אחריהם עודף מזון, מקומות מסתור וסביבה בטוחה מטורפים - כך ימשיכו חיות בר לפתח מנגנוני הסתגלות, חלקם עד כדי ביות עצמי.