הגרושה מרוויחה פי 3: האם האב בכל זאת חייב לשלם מזונות?

בני זוג רכשו שתי דירות הנכללות באגף הקדמי של בית משותף ברחוב ד'ישראלי בחיפה. מדובר בבניין המוגדר "בית מורכב", הכולל שני מבנים (אגפים) נפרדים. בני הזוג ביקשו להרוס את כל האגף שבבעלותם ולבנות במקומו יחידת מגורים חדשה, כולל חניה ומרתף. הם טענו כי לפי תקנון הבית המשותף, כל אגף רשאי להתנהל עצמאית ולא נדרשת הסכמת השכנים מהאגף השני. האחרונים התנגדו, וטענו כי המהלך יפגע בזכות הקניין שלהם ובאפשרות לבצע בעתיד תמ"א 38 בבית המשותף.

השופט יוסי טורס מביהמ"ש המחוזי בחיפה קיבל את התנגדות השכנים. הוא דחה את החלטת המפקחת על רישום המקרקעין לאשר את בקשת הזוג תוך שהיא מסתמכת על כך שתקנון הבית המשותף אינו כולל סעיף האוסר מפורשות על הריסה ובנייה מחדש. "מדובר בקפיצה לוגית שאינה מובנת מאליה", הטעים השופט. הוא הסביר, כי הכלל הבסיסי מחייב הסכמה ועל כן נדרש סעיף בתקנון המתיר לבעלים של אחד המבנים להרוס ולבנות מחדש.

ביהמ"ש הוסיף, כי ניתן לפרש את התקנון ככזה המתיר הרחבת דירה אך "הריסת אגף בבית משותף עד היסוד ובנייתו מחדש היא פעולה שקשה להפריז במשמעותה". פעולה כזו משנה מהותית את הבית המשותף ושוללת מבעלי הדירות האחרים את הכוח לקבוע את גורל הבית כיחידה אחת. לפי פסק הדין, הדבר יוצר מצב שבו "מבנה אחד בבית המשותף הוא חדיש, יציב וכשיר לשרת את יושביו לעשרות שנים נוספות, ואילו האחר ישן ואפשר שאינו עומד בתקינה העדכנית".

החלטת המפקחת בוטלה ובני הזוג חויבו בתשלום הוצאות בגובה 25 אלף שקל.

משמעות הפסיקה: שינויים משמעותיים בבית משותף לא יכולים להתבצע בהסתמך על כך שאין בתקנון סעיף האוסר עליהם; נדרשת הסכמה מפורשת מצד בעלי הדירות.

מספר ההליך: 19183-05-25

זוג, שלו שלושה ילדים, התגרש. בית הדין הרבני האזורי פסק כי האב ישלם מזונות בגובה 6,200 שקל בחודש לילדים - שלושתם קטינים מעל גיל 6. עוד נקבע, כי הילדים ישהו מחצית מהזמן אצל כל הורה. האב, המשתכר פחות מסכום המזונות שנפסק לו, ערער בדרישה להפחית את הסכום נוכח הסדרי השהות השוויוניים, והעובדה כי גרושתו משתכרת כמעט פי שלושה ממנו.

בית הדין הרבני הגדול פסק כי יש להתחשב בהסדרי השהות ובפערי ההכנסות המשמעותיים בין ההורים. הדיינים קבעו כי "אין מקום להלקות את האב כפליים ולחייבו במזונות הילדים לטובת האם, גם בזמן שהותם עם האם וגם בזמן ששוהים עימו".

עם זאת, בית הדין עמד על העיקרון ולפיו "חובת האב לדאוג למזונות ילדיו היא אבסולוטית, והאם אינה חייבת במזונות כלל". עוד נקבע, כי האב ישתתף במחצית משכר הדירה שמשלמת גרושתו, שכן הוצאות השכירות אינן מושפעות מהסדרי השהות השוויוניים. בית הדין הפחית אפוא ברבע את סכום המזונות הכולל והעמיד אותו על 4,600 שקל.

עו"ד אוהד הופמן, מומחה לדיני משפחה, מסביר כי בתי הדין הרבניים אינם רואים את עצמם מחויבים להלכה של בית המשפט העליון. לפי הלכה זו, המנחה את בתי המשפט האזרחיים למשפחה, ההורה עם ההכנסה הגבוהה יותר מביניהם יישא ברוב ההוצאות, ויש להתחשב בזמני השהות של הילדים בבתי הורים. זאת, גם אם המשמעות היא שהאב לא ישלם כלל מזונות או שהאם תשלם לו.

משמעות הפסיקה: בית המשפט האזרחי למשפחה מיישם את פסיקת העליון לגבי חישוב המזונות, תוך התחשבות בפערי ההשתכרות בין ההורים ובזמני השהייה אצלם. מנגד, בית הדין הרבני מתחשב בשיקולים אלה באופן מוגבל ודוגל במחויבות מוחלטת של האב למזונות.

ג'ניפר סילון השתתפה בהכנת הידיעה

משקיע בחברה פרטית העמיד עבורה הלוואת בעלים בגובה חצי מיליון שקל תמורת מניות. המשקיע אף קיבל זיכיון להפעיל את אחד מסניפי החברה, והועסק בה כמנהל פיתוח עסקי. בחלוף השנים, בעלי המניות הסתכסכו, שכרו של המשקיע קוצץ והוא עזב את החברה.

המשקיע תבע פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, ודרש כי שותפו לשעבר - בעל השליטה בחברה - יישא באחריות אישית לתשלום, שכן לחברה אין נכסים. מנגד, השותף והחברה טענו כי המשקיע נהנה מהשכר הגבוה ביותר מקרב השותפים (עלות שכר של 40 אלף שקל בחודש); כי השתתף בהחלטה על הקיצוץ בשכר; וכי לא פוטר, אלא בחר להתפטר.

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל את טענת המשקיע וקבע: "מעמדו כבעל מניות איננו שולל את זכותו להתפטר בדין מפוטר. התקשרות של חברה עם בעל מניות באופן היוצר יחסי עבודה משמעו הקניית זכויות מכוח משפט העבודה", זאת לרבות זכויות שלא ניתן לוותר עליהן (קוגנטיות). השכר שקיבל המשקיע כעובד ירד משמעותית ולכן הייתה לו זכות להתפטר ולזכות בפיצויים כאילו פוטר. לטובת המשקיע נפסקו אפוא פיצויים בגובה 180 אלף שקל ו-50 אלף שקל עבור שכר וחופשה.

השופטת אופירה דגן-טוכמכר אף קיבלה חלקית את דרישת המשקיע ל"הרמת מסך ההתאגדות", כך שהאחריות לתשלום תוטל על הבעלים באופן אישי. היא קבעה כי מהראיות עולה שהחברה העבירה את נכסיה לחברה הקשורה אליה בארה"ב מבלי להוכיח שהדבר נעשה כדין. עוד עמדה על כך שבדיני העבודה חלים מבחנים מקלים יותר ל"הרמת מסך".

עם זאת, ביהמ"ש מתח ביקורת על המשקיע, וקבע כי חלק מטענותיו בנושא היו טענות אווירה ולא נתמכו בראיות. השופטת אף ציינה, כי היה על המשקיע לפתוח בהליך אזרחי כבעל מניות במקום לתבוע בביה"ד לעבודה. בהתאם לכך, נקבע כי בעל השליטה יישא באחריות אישית לתשלום מחצית מהחוב בלבד.

משמעות הפסיקה: משקיע אשר לצד היותו בעל מניות הועסק כעובד בחברה זכאי לפיצויי פיטורים אם התפטר בדין מפוטר (למשל, עקב הרעת תנאים), והבעלים עשוי להיות חייב אישית בתשלום.

מספר ההליך: 35826-07-19