אולם קולנוע. טעמי הקהל משתנים / צילום: Shutterstock
1
השבוע ליאונרדו דיקפריו תהה בריאיון ל"טיימס" האם לציבור עדיין יש תיאבון לבתי הקולנוע, והציע שאולי גורלם הוא להפוך לברי ג'אז. הוא לא דיבר בוואקום ולא מתוך תסכול אישי. זו הסתכלות מפוכחת על תעשייה שמשנה צורה: דוקומנטריים שכמעט נעלמו מהאולמות, דרמות עם חלון הפצה קצרצר, וקהל שהתרגל להמתין עד שהכול יגיע לסטרימינג. אבל העיתוי שבו נשאלת השאלה רחוק מלהיות ניטרלי. 2025 צפויה להיות השנה הראשונה שבה טבלת שוברי הקופות הגלובלית תיסגר כשבראשה סרט שאינו הוליוודי: סרט האנימציה הסיני Ne Zha 2 עם כ־2.2 מיליארד דולר. ל"זוטופיה 2" ו"אווטאר 3" סיכוי נמוך עד אפסי להדביק אותו. גם במקום השביעי ניצב להיט זר - ציידות השדים של הקיי פופ.
● על המודל העסקי של ביונסה: המוזיקה כמצע להקמת אימפריה
● דיסני שילמה מיליארד דולר ל-openAI כי היא הבינה שהיא הפסידה בקרב
ההשוואה של דיקפריו לברי ג'אז היא יותר ממטאפורה נוסטלגית. ברי ג'אז לא נעלמו, אבל בהחלט איבדו את מקומם כברירת המחדל הבידורית של המיינסטרים, והפכו לנישה. כששאלה כזו עולה מפי אחד הסמלים המזוהים ביותר עם המסך הגדול בעשורים האחרונים, יש מקום לתהות אם הקולנוע ימשיך להיות הציר שסביבו מסתובבת התרבות הפופולרית.
2
הקולנוע אויים לא פעם לאורך ההיסטוריה: הטלוויזיה איימה עליו בשנות ה-50, הווידיאו הביתי בשנות ה-80, ה-DVD והכבלים בשנות ה-90 וה-2000, ובהמשך הסטרימינג. כל אחת מהמהפכות הללו ניבאה את קיצו של אולם ההקרנה כמרכז תרבותי, אך אף אחת מהן לא מימשה את האיום. הקולנוע ידע להשתפר, להסתגל ולהמציא את עצמו מחדש ,אבל רק כי ההרגל של הקהל ללכת לקולנוע נותר קבוע. לכן, גם כשכבר אפשר היה לראות סרטים בבית, בשפע ובאיכות טובה, היציאה לקולנוע נשארה פעולה חברתית מובנת מאליה. ההרגל שרד כי נשען על שגרה תרבותית של המונים.
המגמות שהחלישו את השגרה הזו החלו עוד לפני המגפה, אבל הקורונה היתה זו ששברה את הרצף. לראשונה בתולדות הקולנוע, הרגל בן 100 שנה נקטע מיידית. במשך חודשים ארוכים ההליכה לאולם פשוט לא הייתה אופציה. וכשהאולמות חזרו להקרין, הקהל כבר למד לחשוב על הקולנוע כבחירה, לא כברירת מחדל. וזו היתה נקודת המפנה האמיתית.
האתגר שעומד היום בפני הקולנוע אינו עוד איום טכנולוגי, אלא שינוי מבני: מודל עסקי שנבנה על "תנועה אוטומטית" של קהל נדרש כעת למצוא דרכים להצדיק כל ביקור מחדש. זה מחייב את הקולנוע להגדיר את עצמו אחרת.
3
המשבר של בתי הקולנוע הוא לא רק טכנולוגי, הוא בעיקר מבני: הוליווד איבדה את סרטי ה-Mid-budget שהקהל פשוט לא מגיב להם יותר ופעם היו "הלחם והחמאה": דרמות מתח, קומדיות רומנטיות וסרטי אקשן בתקציבים של 40-70 מיליון דולר. היום המודל הזה מת בעיקר כי הקהל לא רוצה בו יותר. במובן הזה, דבריו של דיקפריו מתחברים לאזהרה אחרת, ותיקה יותר, של המנטור והשותף האמנותי שלו, מרטין סקורסזה, שטען כבר לפני כמה שנים שסרטים הוליוודיים הפכו ל"רכבות הרים בפארקי שעשועים". סקורסזה לא דיבר אז על איכות או על טעם, אלא על שינוי תפקודי: קולנוע שמפסיק להיות חוויה תרבותית מתמשכת והופך לאטרקציה רגעית, כזו שמצדיקה יציאה מהבית בעיקר דרך גירוי, עוצמה וסקייל.
האולפנים עברו לאסטרטגיה של "הכול או כלום": או "בלוקבסטר-אירוע" בתקציב של 200 מיליון דולר שחייב למכור במיליארדים כדי לא להפסיד, או סרט אינדי דל תקציב לפסטיבלים. בתווך נוצר ריק. כשהאולפנים הגדולים הפכו למפעילי פארקי שעשועים דיגיטליים, בתי הקולנוע נשארו עם מוצר שהוא "מנת יתר" של פירוטכניקה או "דיאטה" של קולנוע אמנותי.
4
לוח הסרטים של 2026 ממחיש היטב את המאמץ ההוליוודי לספק פירוטכניקה - עמוס במיוחד בהמשכונים, מותגים ו־IP מוכר: הנוקמים, משחקי הרעב, ספיידר מן, מלחמת הכוכבים, סופר מריו, מורטל קומבט, חולית. אפילו שני יוצאי הדופן ב"אירועים הקולנועיים" האלו הם סרטים של במאים שהם עצמם המותג - "האודיסיאה" ו"התגלית" של כריסטופר נולאן וסטיבן ספילברג. כלומר, כמעט כל ההיצע הגדול בנוי על היכרות מוקדמת עם המותג, על הבטחה של סקייל יוצא דופן, ועל תחושת "אסור לפספס". אבל כאן בדיוק טמון המתח, כי "אירועים קולנועיים" הם אולי פתרון ממלא אולמות בטווח הקצר, אבל בשום אופן לא בונה מחדש את ההרגל. זה רק מחזק את המגמה שקולנוע הוא רק עבור "משהו גדול במיוחד".
במילים אחרות, 2026 תהיה אולי השנה הקופתית הטובה ביותר מאז הקורונה, אבל אחרי שהחגיגות ייגמרו, השאלה שדיקפריו וסקורסזה מציפים תישאר פתוחה.
5
האפשרות שנטפליקס תרכוש את וורנר-דיסקאברי, סמל מובהק של הוליווד ה"ישנה", מרחפת מעל התעשייה כולה. זה רגע בזמן שמשקף במקביל גם טעמי קהל משתנים וגם התערערות גוברת של מרכז כוח תרבותי ועסקי. זו איננה עוד עסקת מיזוג, אלא תרחיש שבו חלק ניכר מה-DNA המזוהה ביותר עם "אירוע קולנועי", מסופרמן ובאטמן ועד הארי פוטר וחולית, פלוס קטלוג היסטורי עצום, עובר לשליטת פלטפורמה שהמודל העסקי שלה מושתת על ביטול הצורך באולמות.
מועדוני ג'אז היו פעם מרכז חיי הלילה, המקום שבו נוצרה תרבות פופולרית חיה לפני שהרדיו והטלוויזיה דחקו אותה הצידה. כשההרגלים השתנו, הם נשארו עבור קהל שבחר בהם, ולא רק מתוך הרגל. במובן הזה, הדימוי של דיקפריו מדויק. ייתכן שעתיד הקולנוע יהיה פיצול בין שני סוגי חוויות: קולנוע כפארק שעשועים שבו נראה את האטרקציה הבאה; ומנגד אולמות קטנים יותר, נישתיים, שמקרינים את מה שכבר "יש בנטפליקס", עבור הקהל שמחפש חושך, שקט, נוכחות של אחרים. ברור שהקולנוע יידרש להתכנס למודל עסקי צנוע יותר, אבל זה לא אומר שאין לו עתיד. זה רק אומר שנדרש שינוי עמוק, שמגדיר מחדש למה בכלל לצאת מהבית לראות סרט.