ג'יימס בולדווין. קאנון אמריקאי / צילום: Reuters, ZUMA Press Wire
אם רחוב שחור בהארלם של שנות השבעים היה יכול לספר את סיפורו, מה הוא היה אומר? את התשובה מספק ג'יימס בולדווין ברומן בן למעלה מ-50 שנה, הרואה אור בימים אלה בתרגום מחודש בהוצאת עם עובד. טיש, גיבורת הרומן "אם רחוב ביל היה יכול לדבר", היא נערה תמימה בת 19 מהארלם, שמתאהבת בפסל צעיר, כריזמטי, עני ויצרי. בסצנת הפתיחה נפגשים השניים בתא הביקורים בכלא. האהוב, פוני, נכלא על שום פשע שלא ביצע, וטיש מבשרת לו שהיא בהריון.
● אם השנה המטורפת גרמה לכם לפספס: 5 ספרי מקור מעולים מ-2025
● "מרגו צריכה כסף": כמה חופש באמת נשאר לאישה כשהגוף הופך למטבע
לאורך הרומן הקצר מתארת טיש בקולה שלה איך הכירו השניים והתאהבו עד אין קץ בשכונה השחורה התוססת, האלימה והענייה, חשופים לאיומי האלימות מצד אמריקה הלבנה. "פוני לא היה הכושי של אף אחד. ובארץ החופשית המחורבנת הזאת - זה פשע. מצפים ממך להיות הכושי של מישהו. ואם לא הסכמת להיות הכושי של אף אחד, אתה כושי רע". אך "רחוב ביל" הוא לא רק סיפור אהבתם (ושברו) של שני צעירים חולמניים מהשכונה הכי קשה בניו יורק. כשבני משפחתם של השניים מנסים להוציא את פוני מהכלא לפני תום שעון החול המתקתק של הלידה, הם נתקלים בסורגים החברתיים-מעמדיים של המציאות, ונאלצים להדוף מגופם, פיזית ממש, את הרוע האנושי.
קשר עם אלן גינסברג וביוגרפיה על לותר קינג
ג'יימס בולדווין הוא אחד מסופרי המחאה המשמעותיים ביותר במאה העשרים. בולדווין הלך לעולמו ב-1987 וזכה עוד בחייו להיכנס להיכל התהילה של הקאנון הספרותי אמריקני. ספריו זכו לעדנה מחודשת בעשור האחרון בכל מדף של שוחרי ספרות בישראל. ולא רק פה. מאז תחילת שנות ה-2000 יצירותיו זכו לתרגומים חדשים ורעננים בצרפת, בסקנדינביה ובאיטליה, וכן למהדורות מחודשות ומוארות בארה"ב.
מה הופך סופר שחור שמת כבר 40 שנה לאגדה חייה בימינו? נדמה שהקריאה בבולדווין נוגעת בדופק הפועם של חוסר צדק חברתי ועוולות מגוונות על בסיס מוצא - נושאים שהפכו ללחם חוקתה של התקופה. בולדווין, הומוסקסואל מוצהר, אקטיביסט פוליטי, פרובוקטור, מסאי, משורר ומחזאי מחונן, היטיב לתאר בלשון דיבורית ועל-זמנית באופן מפליא את העולם שגדל בו, באמצעות משלב נמוך וסלנג, ודמויות מעוררות הזדהות בפיקחותן. "רחוב ביל" עוסק בדמויות שחורות משולי החיים עם בעיות אמיתיות, שמובילות דרמה חברתית שהיא דווקא גדולה מהחיים, כזאת שחייבים להוציא מהשיכון.
בולדווין נולד ב-1924 בהארלם והכיר אותה על בוריה, כבן בכור למשפחה בת תשעה אחים, ולאב חמור סבר, מטיף בכנסייה. ילדותו עברה עליו ברחובות לצד עבריינים וסוחרי סמים. חרף נקודת הפתיחה הקשה, בולדווין זכה להשכלה אמיתית בזכות סקרנות אוטודידקטית ומסגרות חינוך שהכירו בכישרונו. אף שבימיו כסופר מפורסם התעקש שלא להשתייך לשום קבוצה חברתית מוצהרת, פעילותו האקטיביסטית הפכה למפעל חייו הספרותי.
לפי בולדווין, להיות שחור, פירושו לחיות בזעם. הוא החל לפרסם סיפורים "שחורים" כבר כנער, ובשנות העשרים שלו הפך לפובליציסט מוכר בחברה הבוהמיינית של ניו יורק. חייו היו רצופים בקשרים עם אושיות מפתח בעולם התרבות כמו אלן גינסברג, טנסי וויליאמס ולי סטרסברג.
הוא עבר לפריז מתוך רצון לסביבה מכילה יותר לגבר גיי. בפריז כתב גם על יחסיו עם גברים (בטקסט שהיווה השראה לנובלה "החדר של ג'ובאני" שהקדימה את זמנה ועוסקת בחקירת הגוף השחור כמושא מיני וביחס החברה הלבנה אליו).
כפרסונה ציבורית, בולדווין היה משעשע, חד וכריזמטי בצורה יוצאת דופן, מה שהפך אותו לכוכב שנוי במחלוקת המבקש לנער את הקהל השמרני מתפישותיו. בהשראת מרטין לותר קינג הצטרף לתנועת הפנתרים השחורים והשתתף במחאות למען המאבק השחור. הוא מת בפריז בגיל 63 בלבד, מסיבוכים של סרטן הקיבה, בעודו עמל על כתיבת ביוגרפיה של קינג, שלא זכה להשלים.
אזכורים מוזיקליים שכמעט פורצים מהנייר
בולדווין צלל ללא היסוס לצרות של היום-יום. "צרות יכולות להשפיע על הראש שלך בצורה משונה", מדווחת טיש ברומן. "צרות פירושן שנשארת לבד. פירושן לשבת ולהסתכל דרך החלון ולתהות אם שארית חייך עבור עלייך בנסיעה הלוך ושוב באוטובוס הזה… אם את מנסה לחשוב יותר מדי קדימה, אין לך שום סיכוי".
הצרות של טיש מתחילות בגיאוגרפיה האישית שלה - הארלם, שהיא מגדירה כמקום הכי מכוער ומלוכלך בעולם כולו. על הלכלוך ברחובות מפצה ההיכרות עם פוני. הם נפגשו בילדותם, ומעשי השובבות התפתחו בבגרותם לכדי אינספור מחוות רומנטיות-אירוטיות עדינות ומקוריות: "הוא חיבק אותי ונישק את הדמעות שלי ואחר כך הוא נישק אותי ושנינו ידענו משהו שלא ידענו לפני כן", היא מתארת את נשיקתם הראשונה.
התיאורים הגופניים בספר - מסצנת אובדן הבתולים ועד לסקס שהביא לכניסה להריון - הם מקוריים, מלאי תשוקה ושלמים בכנותם, ומבליטים את כישרונו הגדול של הסופר: כתיבה שלא רק עומדת במבחן הזמן, אלא גם מצליחה, בזכות האסתטיקה הווירטואוזית שלה, להוות כוח נגד אל מול האלימות והטינופת שבסיפור.
מה יכול להגן על אישה שחורה בהארלם
"רחוב ביל" הוא הרומן היחיד שכתב הסופר מנקודת מבט של אישה, מתוך החלטה לייצג את מי שקולה לא נשמע. העלאתה על נס של האישה השחורה כדוברת בגוף ראשון ספגה בעת פרסום הספר ביקורות שליליות, שהאשימו את בולדווין בחוסר אמינות מגדרי. טענות אלו הופרכו ברבות השנים כשהספר זכה למעמד של קאלט, הודפס שוב ושוב ואף עובד לסרט בשנת 2018.
טיש יודעת שבהארלם, "אישה נשלטת במידה אדירה על ידי דמותה בדמיונו של הגבר… ככה היא נעשית אישה… אך במקום ובזמן המחורבנים האלה, כל העסק נהיה מגוחך כשמבינים שנשים אמורות להיות בעלות דמיון פורה יותר מאשר גברים". בסצנת היפוך תפקידים מכרעת, טיש מותקפת מינית ומצילה את עצמה, כמו גם את פוני ממאבק רחוב אלים. בכך מערער בולדווין על הנחת היסוד שהאישה זקוקה לגבר שיגן עליה. דבר לא יכול להגן על אישה שחורה בהארלם מפני הסכנה, העוני והאלימות שאורבים לה פרט למילים שלה. יותר מכל מגנה עליה האהבה האינטימית, על כל הצוף שבה, ותיאוריה לאורך הרומן הן מהנפלאות והמקוריות שתקראו. אלה לוו באזכורים מוזיקליים נוסח "ריספקט" של אריתה פרנקלין או הבלדות של ריי צ'ארלס, שכמעט פורצים מהנייר תוך כדי קריאה נוטפת מקצב ועונג.
זהו ספר שהכאב נוכח בו כמעט בכל עמוד, במידה שווה לאמונה בצדקת הדרך, לשמחה. לא פלא שקוראי ההווה זקוקים לספרים של בולדווין. בימים שאלימות משטרתית גואה בעולם ומשטרים חשוכים מתחזקים, קולו מזכיר כי במציאות של אי צדק משווע, כתיבה על אהבה, לדבריו, "מסירה מאיתנו את המסכות שאנחנו פוחדים שלא נוכל לחיות בלעדיהן, ויודעים שלא נוכל לחיות בתוכן".